אי עשייה

כבר חודש בבית מאז הודו. חלק ממני כבר פה וחלק עדיין "משייט" ואני מנסה לפרגן לחלק זה ולתת לו את הזמן. בטיול האחרון שלי בהודו איחלתי לעצמי פחות להתמלא ויותר להתרוקן, לשכוח ולהשאיר חלקים ממני בהודו. 

במהלך השישה שבועות כמעט ולא דיברתי עם אנשים ולעתים חששתי ש"אפספס" מפגשים משמעותיים עם אנשים מיוחדים. באחת הפעמים יצא לי לשוחח עם בחורה מגרמנייה בעיקר על היחסים בין הגרמנים והיהודים ושניננו הסכמנו שייקח עוד הרבה זמן עד שיהיה שלום אמתי בין שני העמים. 

אחרי שנפרדנו לשלום היא השאירה לי גלויה מיוחדת ששם רשום "You must unlearnen what you have learned"
והרגשתי כמה היא הבינה את הצורך החדש שלי לנוח מהאהבה שלי לידע, הבנה, תהליכים חדשים ובהדרגה לשכוח את מה שלמדתי ולתת לעצמי "לא לדעת" תוך שאני מרגיש שאין בתוכי מקום לידע נוסף. 

האנרגייה של "לא לדעת" התחברה לי מצויין עם "אנרגיית האי-עשייה" אותה תרגלתי בכל בוקר בשיעור צי-קונג מסוג מאוד מיוחד WU WEI CHI-KONG (גרסה דומה ליוגה בשם TANDAVA). המטרה של התרגול הוא לשחרר את מה שאנחנו חושבים שנכון לגוף לעשות ופשוט לעמוד, להתרוקן מידע ולהתבונן תוך כדי NON-DOING מוחלט ולראות לאן הגוף-נפש רוצה ללכת או לעמוד בשקט. ומה קורה שאתה מאפשר לעצמך להיות באי ידיעה ואי עשייה לחצי שעה?

אני חוויתי בעיקר שקט שקשור לפחד מפספוסים. מה באמת אני יכול לפספס? מה זה באמת פספוס?

ואיך כל זה קשור לרעב? ואכילה רגשית?

מרגיש לי נכון להמשיך להתבונן בשקט בנושאים אלו ולהביא התבוננות זו גם למפגשים שלי בעבודתי.