אכילה רגשית כתיאטרון גוף-נפש
מבוא
במאמר זה אציג בקצרה את ראייתי וגישתי להתמודדות עם אכילה רגשית והשמנה אותה עיצבתי במהלך ה 15 שנים אחרונות מתוך קשיים, דילמות, שאלות אישיות שהעסיקו אותי מילדות תוך הישענות על תיאוריות רלוונטיות שסייעו לי גם לפגוש את עצמי ובהדרגה גם את המטופלים שלי מנקודות מבט אחרות, ובכך לאפשר כיוונים טיפוליים נוספים.
במסגרת זו אתייחס לראייתי מהי מערכת יחסים עם אוכל כאשר תופעת ה"אכילה רגשית" היא רק אחד הנדבכים ולא תמיד הנדבך המרכזי. בהמשך ארחיב במעט לגבי מודל המשלב מושגים וגישות העוסקות בתחום עבודתי : עבודתה של מק'דוגל להבנת האכילה הרגשית כ"תיאטרום גוף-נפש", הזנה רגשית רעילה ורעב רגשי בחיבור בין תזונה להזנה (אייגן), הבנת השומן ועודף המשקל עפ"י עבודתו של אוגדן (מטרת הטיפול – מציאת איזון ותנועה בין שלוש העמדות : "הדיכאונית","הפרנואידית-סכיזואידית" ו"העמדה האוטיסטית-מגעית") וכן אציג בקצרה את החיבור בין עבודתי למושגו של של אנזייה ה"אני-עור" בעיקר סביב השאלה : האם השומן, עודף המשקל והאכילה הרגשית יכולים להוות מענה הולם למעטפת הרגשית כאשר מעטפת זו הנה חלקית בהתפתחותה, קרועה באזורים מסוימים או מחוררת.
הציר המרכזי של גישתי מנסה לראות את השומן, ההשמנה ועודף המשק לא כ"בעייה" שצריף לפתור, להעלים, לגנות או להכחיד אלא כאיתות פנימי שזועק את זעקתו כאשר כלו כל הקיצים. בהשערתי הפנטזייה של רובנו להכחדת האכילה הרגשית או אפילו השחרור תביא לבסוף אנשים מסוימים, ברגעים מסוימים להעדיף בצורה לא מודעת לבטא את אותו איתות פנימי בצורה סומטית (בשפתו של אוגדן - קריסה לכיוון העמדה האוטיסטית-מגעית) וזאת כאשר ההדחקה תוחלף בהגנה אגרסיבית יותר כדוגמת הפקעה, דחייה, זריקה מן הנפש אל הגוף (בגרמנית - Verwerfung).
אכילה רגשית - כללי
בחלק זה של המאמר ארצה לסקור מספר היבטים מרכזיים בהשקפתי בנושא מערכת היחסים עם האוכל מההיבט הרגשי שלה. נקודות אלו יהוו עבורנו כאבנים ראשונות לקראת הבניית הרעיונות המרכזיים בתפיסה התיאורטית-טיפולית אותה אציג בהמשך. אני כותב רעיונות אלו כנקודות נפרדות אולם הן כמובן משלימות זו את זו :
1.ההגדרה שלי ל"אכילה רגשית" או הדרך המרכזית בה אני מבין, מרגיש וחש את "תופעת" האכילה הרגשית היא כתהליך מהיר ואטומטי המורכב מכמה שלבים :
א. אירוע המתרחש בתוכנו או בסביבתנו המפעיל אצלנו שינויים בעוצמת רגשות.
ב. השינויים הרגשיים מופיעים בצורה אוטומטית (עוצמות הכעס/שמחה "קפצו" למשל מ 2/10 ל 8/10).
ג. החיבור בין אירוע לשינוי הרגשי יכול לגרום למספר תהליכים שנעים בין תגובה אוטומטית (Reaction) של דחייה למשל של החיבור שנוצר ועד להכלה מלאה של החוויה כתהליך המאפיין יכולת של מתן מענה (Response). שני הקצוות הללו משאירים מקום באמצע לאין ספור צורות של תגובות ומענים כאשר אחד מהם הינו הדחקת החוויה (חווית החיבור בין אירוע לשינוי בעוצמת הרגש) אל עבר ה"לא מודע".
ד. החוויה המודחקת "תדווח"/"תציג" את עצמה בצורת וויסות רגשי באמצעות אכילה רגשית והתנהגות זו גם תאפשר לחוויה המודחקת להישאר במרחק מסוים שמחד לא תסכן את הנפש ומאידך לא תתרחק רחוק מידי לעבר מחוזות בהם לנפש לא יהיה קשר לחוויה.
2. ההתייחסות שלי לאכילה רגשית, בקונטקס רחב יותר, מורכבת משלושה צירים :
א. אכילה רגשית איננה בעיה שצריך לפתור או מחלה שיש צורך להירפא ממנה. אכילה רגשית היא דרך תקשורת ייחודית וחשובה לבטא חוויה עמוקה שככל הנראה לא הצליחה להתבטא בדרך אחרת.
ב. לעיתים, עצם הביטוי של החוויה דרך אכילה רגשית יצמצם את האפשרות לביטוי חוויתי בדרכים אחרות שחלקן יכולות להוות סכנה גדולה יותר באותו רגע (למשל ביטוי סומטי "טהור" של חוויה "נפשית").
ג. האתגר הטיפולי המרכזי הוא למצוא איזון בין דרכי ביטוי החוויה השונות כך שאכילה רגשית היא לא מחד הדרך המרכזית ולא מאידך "משהו" להימנע ולפחד "ממנו" אלא אחת מהדרכים לצד דרכים אחרות, חלקן "פרימיטיביות" יותר וחלקן "מתקדמות" יותר.
3. אכילה רגשית הנה פרדוקס - הרס עצמי מחד והגנה מהרס עצמי גדול יותר מאידך. כאשר אנו אוכלים אכילה רגשית, למשל כאשר עצב בלתי ניתן להכלה שמצליח להיות מופג במעט רק באמצעות הזרמת מזון לתוך גופנו ע"מ "להזרים" חלקים קפואים או תקועים בתוכנו - או אז נוכל לתאר תהליך זה כפעולה בה קיים אלמנט כזה או אחר של הרס עצמי. מהבנתי תהליכים אלו ומניסיוני מעבודה עם מטופלים- אכילה זו מונעת אקט הרסני ולא פחות תוקפני כלפי ה"עצמי" על המימדים הרגשיים והגופניים כאחד. למשל מטופלת שמתארת מניסיונה כיצד התקפי אכילה מונעים עבורה התקפי חרדה כאשר בחוויה שלה ישנם בקרים שהיא "תעדיף" התקפים מסוג כזה ולא אחר וישנם בקרים שהיא "תעדיף" להיות מותקפת בצורה אחרת.
4. הרגע של ה"אכילה הרגשית" מהווה רגע של מפתח, רגע של הזדמנות נדירה. באותו רגע שאנו קולטים שמתרחשת (גם רגע לפני או רגע אחרי) אכילה שאיננה מרעב פיזי וקונקרטי ברור ומוחשי ישנה הזדמנות אמיתית לבדוק איזה מפגש ביני לבין עצמי אני מפספס, ונפתחת הזדמנות לחזור להיות בחיבור עם עצמנו. לכן ההתייחסות שלי איננה מגיעה מרצון להכחיד את האכילה הרגשית אלא להשתמש בה כשער לאותנטיות שלי.
5. צירים מרכזיים בעבודה שלי (התבוננות דרך מערכת היחסים עם האוכל כשער לשינוי):
א. הציר הראשון - איבחון דרך הבנת מורכבת מערכת היחסים עם האוכל - אבחון והבנת עולמו הפנימי של המטופל דרך הבנת מערכת היחסים שלו עם האוכל. למשל הבנת דפוסי בחירת בנות זוג דרך ההבנה איך הוא בוחר אוכל "סביב השולחן". האם הוא בוחר למשל במהירות סביב שולחן האכילה בדומה לאופן הבחירה בנשים?
ב. הציר השני – עבודה על שינויים : תנועה מתמדת בין שינוי רצוי שקשור לאוכל לבין שינוי במערכת יחסים אחרת. למשל נשער שאם יצליח להאט את דפוס הבחירה שלו מול בנות זוג, כלומר ישתהה, יבדוק, יאפשר לעצמו להיות הססן – האם יוכל להביא יכולת זו גם מול האוכל כלומר יוכל לבדוק האם הוא באמת רעב? איך הוא מרגיש את הרעב? לא-לדעת ולהסס אם הוא רוצה לאכול או לקחת מנה שנייה ועוד. לאחר מכן נבדוק האם שינוי זה מתרחש ואם לא נציע השערות נוספות או נמשיך לעבודה סביב מוטיבים אחרים כדוגמת "פספוס", "שליטה/איבוד שליטה", ועוד.
דוגמא - מוטיב שליטה/איבוד שליטה באמצעות "משחקי" איבוד שליטה עם האוכל
מטופלת רוצה לראות אם היא מצליחה "לתפוס" את עצמה שנייה לפני שהיא מאבדת שליטה לגמרי ונכנסת לסדרת התקפי-זלילה. בעבודה משותפת בדקנו איפה הייתה רוצה לשחק משחק זה של "תתפסו אותי לפני שיהיה מאוחר מידי" ולאו דווקא כתהליך/משחק שקשור למערכת היחסים שלה עם אוכל. במהלך התהליך לאחר ששאלתי אותה, האם קיים "משחק" דומה בחייה שלא קשור למערכת היחסים עם האוכל, היא סיפרה שהייתה מעוניינת לבדוק בצורה דומה (אך לא מעיזה) עד כמה הבן זוג שלה "יציל" אותה שנייה לפני שהיא הורסת את הקשר ביניהם בכל פעם שהיא מרגישה שהם מתקרבים זה אל זו והקשר בהדאגה נהיה קרוב, אינטימי ומחייב. המשך הטיפול נגע בנושאים כמו אמון, יחסים, אינטימיות שכלל לא היו במרחב כל עוד היא התעקשה להציג ולבחון נושאים אלו רק דרך אוכל.
אכילה רגשית כתיאטרון "גוף-נפש" (מק'דוגל)
כאשר נתקלתי לראשונה בספרה של מק'דוגל "תיאטרוני הגוף" במהלך לימודי התואר השני בעו"ס קליני חשתי משיכה לנושאים ולרעיונות אותם היא מעלה. ואולם, רק שהתבקשתי ללמד קורסי "אכילה רגשית" ומצאתי את עצמי "יוצא" מהמקום הבטוח שלי כמטפל פרטני ומנחה קבוצות, העמקתי אל תוך "שפתה" של מק'דוגל ומצאתי בדבריה הרבה מעבר. כשהתחלתי לאסוף חומר מתוך ספרה, למיין, לארגן, תוך שאני מנסה לחבר בין החלקים האינטואיטיביים שלי, לידע התיאורטי שרכשתי ולצורך למצוא דרך בהירה עד כמה שניתן להציג את גישתי, נוכחתי לראות עד כמה אני רואה את האכילה הרגשית כתיאטרון גוף-נפש מלהיב ופרימיטיבי מחד ומתוחכם ומסוגנן מאידך.
העבודה שלי עסוקה במושג "תיאטרוני הגוף" כהבנה של הפעולה בה אנו אוכלים (בצורה מודעת/לא מודעת) ללא שאנו חשים רעב פיזי-קונקרטי ועדיין לא נראה זאת ממקום של מחלה/בעיה אלא ממקום של תיאטרון, מסתורין, תהליך שקשור לעולם האמנות. השאלות שלי כאן יכולות להיות : אם לשומן היו מילים, מה הוא היה אומר?, מי המחזאי?, מי התפאורן? מי השחקנים? ובעיקר מדוע הילד או האדם ביקשו ל"הציג" את עולמם הפנימי דרך עלייה במשקל ושומן ולא בדרך אחרת וכן מדוע בחרו בנו כהורים, מורים ומטפלים (גם אם לעיתים כמעט התייאשו) להיות קהל לתיאטרון זה.
להלן דוגמא לעבודה מול אם לילד שמן. החקירה שלנו עסוקה בעיקר בתפקידי השומן של בנה וביצירת "תיאטרון גוף" של עלייה במשקל במהלך השנה האחרונה. את הדוגמא אכנה : "תיאטרון גוף נפש" בשירות המרד לאינדיווידואציה: האכילה הרגשית מבטאת מרד של הילד ליצור את ה"עצמי" שלו, כאשר הוא פוגש "פסאדה משפחתית מושלמת".
כעסה של האם - המטופלת פנתה אלי בעקבות השמנה די מהירה של בנה. בתהליך היא ביטאה כעס, תסכול, חוסר אונים ובעיקר האשימה את בנה שהוא "הורס לה את החיים" ופוגע בתדמית המשפחתית "המושלמת".
המרד של הבן - במהלך השיחות ניסינו לברר מה הבן אולי "מציג" לה דרך "תיאטרון הגוף" של עלייתו במשקל, ובאחת הפגישות האם נזכרה שטרם תהליך ההשמנה, בנה ביטא סימנים של מצוקה אותה כעת היא מבינה כקושי לעמוד ב"קצב" של שאר בני המשפחה ה"מושלמים".
העברה בין דורית - כאשר התחלנו לבדוק ולשער כי אולי הבן מעוניין שיכירו בשונות שלו (ו"בקצב שלו") החלה האם לספר כי גם היא כילדה עמדה מול משפחה "מושלמת" אולם היא הבינה שלא תוכל להשפיע על בני משפחתה בשום דרך ולכן נכנעה ו"שיחקה" את המשחק המשפחתי של ערכים כמו מושלמות, דיוק, ריצוי והצטיינות. שאלנו את עצמנו שאולי דווקא בנה, כתהליך של העברה הבין-דורית, מבקש מאימו לחזור ולגעת באותו כאב ישן שקשור לחוסר נאמנות לצרכים האמיתיים של האם עת היתה ילדה.
הבנת השמנת הבן כ"תיאטרון גוף-נפש" המבקש הכרה בצרכיו האינווידואלים - בהמשך התהליך האם הסכימה להיות עם רגשות אלו ולהתאבל על "כניעתה" כילדה. תהליך זה אפשר לה למצוא בתוכה יותר אמפתיה לצרכי השונות והנבדלות של בנה ע"מ שהוא לא יצטרך להציג את קשייו באמצעות אותו תיאטרון גוף המומחז ע"י 7 ק"ג מיותרים על גופו של נער מתבגר.
אכילה רגשית כמבטאת דיאלוג בין שלושת אופני יצירת החוויה (אוגדן)
בחלק זה של המאמר אתחיל בשתי נקודות מרכזיות, נחזור ונרחיב את החיבור להמשגות של מק'דוגל ואוגדן ואמחיש את גישתי בוינייטה קצרה :
ב. ציר שני - היכולת שלנו להדחיק חוויה רגשית שתתבטא בדיאלוג ברמה מסוימת בין הגוף והנפש ועדיין תצריך ביטוי בפעולה (acting out) למשל באמצעות אכילה רגשית (בהמשך אחבר ציר זה לעמדה/אופן יצירת החוויה באופן הפרנואידי-סכיזואידי).
אוסיף כאן מדבריה של מק'דוגל ("תיאטרוני הגוף", ע"מ 37) : "גיליתי כי במקרים של החולים הפסיכוסומתיים מתקיימת צורה ארכאית של סמליות, שבה הנפש אינה נעקפת ומותירה את הגוף 'לדבר במקום השכל'; אלא הגוף מציית למסרים שאמנם לא עברו דרך המבנים הלשוניים השכליים, אך היוו גירוי לתגובה גופנית, כמו בגיל הרך".
להבנתי את דבריה של מק'דוגל, ומהיכולת שלי להסביר את המטופלות שלי שנעות בין שני צירים אלו, אני סבור כי אותם פסיכוסומאטיים הם ה"אכלנים הרגשיים" (היכן שמתקיים דיאלוג כזה או אחר בין גוף ונפש) שגופם מציית למסרים שחלקם נפשיים ושהיוו גירוי לתגובה גופנית. ניתן לראות תהליך זה בדוגמה של מטופלת שלי :
ירדנה - יש לי תמונה ברורה בראש שהייתה תקופה שהייתי עדיין ילדה רזה, ומאוד שמחה ואימא שלי לא אהבה השמחה והצחוק שלי.
אני – אני מתאר לעצמי שהיית צריכה להתכווץ, אולי התחלת לפחד לתפוס מקום ע"מ לא להיות חשופה לביקורת.
ירדנה – אפרופו כיווץ, אני זוכרת את אמא שלי אומרת משהו כמו "אל תגזימי בצחוק שלך, זה לא בריא כל כך לצחוק". אני זוכרת איך משהו בי בפנים פשוט מת.
אני – נראה לי שאלו החלקים הקפואים שלך שאולי רק אכילה רגשית מצליחה להפשיר.
להבנתי עפ"י גישתה של מק'דוגל : תגובה גופנית (כיווץ פיזי בעקבות ההערה של האם) הביאה למסר (צריך להתרחב כדי לא למות מוות נפשי) שהתבטא בהמשך ב"ציות" של הגוף באמצעות תנועה במהלכה רעב רגשי להכרה הומר לרעב קונקרטי ובסופו של דבר התבטא בשנים של אכילה רגשית, השמנה והתרחבות כתנועה אנטי-התכווצות (גם קוהוט בפרק על השומן). לגבי תהליכי התכווצות-התרחבות וההמרה של רעב רגשי לרעב קונקרטי כתב מייקל אייגן על עבודתו עם שילה (תחושת מוות נפשי, ע"מ 268) :"מה קרה לזרימה הרגשית של שילה? נראה כאילו ההתכווצות נעשתה לעצמי-גווע-ברעב ובלתי נראה שממשיך להיעלם לנצח, בעוד שההתרחבות נעשתה לכיסוי חיצוני של שומן שהולך וגדל. היא איננה מסוגלת לשאת רמז כלשהו למורעבות פנימית. רעב רגשי מומר ברעב גופני, שבו היא נלחמת ולו היא נכנעת".
להשלמת הסבר זה, חשוב רק לציין כי התהליכים אליהם מתייחסת מק'דוגל במצבים שהנפש נעקפת ומותירה את הגוף 'לדבר במקום השכל' (נכנה זאת כאן כתהליכים סומאטיים לחלוטין) שונים מהותית מתהליכי ביטוי בפעולה של החוויה הרגשית אותם אכנה תהליכים של דיאלוג, כיווץ-התרחבות וכו'.
ג. ציר שלישי - היכולת שלנו להכיל את החוויה מתוך דיאלוג פנימי/בירור, תוך מתן מענה (response) ולא להגיב (reaction) ובכך לאפשר ביטוי שאינו acting out ואף לא ביטוי סומאטי. (בהמשך אחבר ציר זה לעמדה/אופן יצירת החוויה באופן הדיכאוני).
לאחר הסקירה של שלושת הצירים, נרחיב את החקירה שלנו ונעמיקה בעזרת עבודתו של אוגדן ונחברה לעבודה שלי עם מטופלת.
אוגדן פיתח והמשיג את עבודתה של מלני קליין בדבר העמדה הדכאונית והעמדה הפרנואידית-סכיזואידית וטען כי קיימת עמדה נוספת המבטאת אופן יצירת חוויה מוקדם יותר בהתפתחות לה קרא העמדה האוטיסיטית מגעית. העמדות השונות מבטאות דרך מסוימת לארגון חוויה ומאפיינים שונים נוספים. בקצרה נציין כי (עם תוספות שלי בהקשר של אכילה רגשית) :
1. העמדה האוטיסטית-מגעית (במקביל לציר הראשון שלי) מתאפיינת בכך שחוויות של תחושות, במיוחד על משטח העור, הן האמצעים העיקריים ליצירת משמעות פסיכולוגית והן היסודות של חווית העצמי. למשל תחושה פיזית בה אני יכול לחוש את השומן (כחלק מן העור) תוך שאני נשען עליו וחש שאני נשען על משטח מסוים ע"מ לחוש את שטח הפנים שלו ובכך "לבדוק" איך הוא עדיין משמש כחיץ ומגן מפני גירויים חיצוניים מאיימים ובעצם מהווה "תצורת עור שני" במילותיה של אסתר ביק. דוגמא נוספת היא היכולת "לארגן" מחלות/הפרעות/כאבים הקשורים למשל למערכת העיכול המבטאות איתות לחוויות פנימיות שלא מקבלות מקום דרך מילים.
2. העמדה הפרנואידית-סכיזואידית (במקביל לציר השני שלי) מבטאת אופנים של יצירת חוויה בלתי אישית ואוטומטית כאשר אין לאדם יכולת למענה שדורש שהות והתבוננות (Response) אלא הוא פועל באמצעות דפוסי פעולות ותגובות גומלין ( (Reaction ותחושה שהדברים "פשוט קורים". למשל : "אני פשוט רעב , מה אין דבר כזה 'סתם' רעב ? זה פשוט קורה. אין לי שליטה על האכילה שלי ולכן אני שמן".
3. עמדה הדיכאונית (במקביל ציר השלישי שלי) מבטאת את ההתפתחות ליצירת יכולת להתבוננות, דיאלוג פנימי וסובייקט המפרש והמתווך בין הסמל (למשל : "אני מרגיש רעב עכשיו במסיבה") למסומל (כי יש לי צורך להיות "כמו כולם" ולא להיות היחיד שלא אוכל כאן) וכן חוויה של יצירת היסטוריה ("אני מודע לזה שאני חש רעב וזה מוזר כי לפני רגע הרגשתי שבע").
משמעות הטיפול - שלוש העמדות/האופנים ליצירת חוויה נמצאים ביחס דיאלקטי זה לזה, כשכל אחד יוצר, משמר ושולל את שני האחרים. עפ"י אוגדן, משמעות הטיפול הוא תהליך המכוון לעזור למטופל לשנות את האיזון בין האופנים השונים של יצירת החוויה. אוגדן מציין (הקצה הפרימיטיבי של החוויה, ע"מ 49) כי "פסיכואנליזה היא תהליך המכוון לעזור למטופל לשנות, בתוך משחק הגומלין הדיאלקטי, את האיזון בין האופנים השונים של יצירת החוויה ביחס לתכנים בלתי מודעים מסוימים".
כשאני מתמקד באכילה רגשית אני מניח כי אכילה רגשית מייצגת את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית (ואת הציר השני שלי) - האכילה הרגשית מחד מבטאת אופן יצירת חוויה שיש בו אמנם מן האוטומט, תוהו ובוהו וחוסר המשכיות. היא "רגשית", לעיתים כאוטית, עוצרת ומנתקת רגעים של מפגש וסוחפת את האדם לקהות חושים. מאידך היא מאפשרת ליצור תנועה כאשר ישנה חוויה של קיבעון ותקיעות רגשית. היא משחררת, מזרימה, יוצרת חיבורים חדשים ומאפשרת את המשך התנועה של החיים (לעיתים עצם האכילה מאפשרת חוויה של "אני בחיים, אני דואג לעצמי"). אייגן (שם, ע"מ 271) מתאר זאת כך:"שילה נועצת בי מבט ריק. כיצד אני מסוגל לומר שהיא גוועת ברעב? הריקנות מתחלפת בתמיהה.... אני מעודד אותה לחכות. 'אני לא יכולה לחכות' היא אומרת לי. 'אני מרגישה שאני גוססת, גוועת ברעב, נחנקת'. 'את מחליפה סוג אחד של מוות בסוג אחר'. אני אומר. 'במקום לגווע ברעב או להיחנק, את הורגת את עצמך עם זעם או מזון. את מתה מוות קהה-חושים במקום מוות-חי'"
לסיכום חלק זה אטען כי, אכילה רגשית מאזנת דיאלוג פנימי של האפשרויות הניצבות בפני האדם המודרני - לראייתי, עפ"י גישתו של אוגדן בדבר יצירת איזונים בין העמדות, האתגר הטיפולי יכול לסייע לאדם למצוא בתוכו יכולות שונות ולעשות בהם שימוש בזמנים שונים : 1) לבטא עצמו דרך אכילה רגשית, 2) לבטא עצמו דרך מחלה סומאטית כזו או אחרת, 3) ולבטא את עולמו הפנימי בצורה אסרטיבית מתוך התבוננות פנימה לצד היכולת להיות אמביוולנטי, לשהות בתהליכי אבל, לחוש אשמה ועוד (וכמובן יכולות להימצא דרכים רבות נוספות בתווך בין עמדות אלו).
דוגמא לעבודה עם מטופלת הנעה על פני שלושת אופני יצירת החוויה סביב נושא האכילה הרגשית
תחילת הטיפול - באה אלי ממקום שהעמדה הדיכאונית היתה נוכחת - מחד "מבינה" את הסיבות הרגשיות להשמנה שלה, יכולה להתבונן פנימה ולנתח תהליכים תוך חיבור למוגבלויות שלה אולם מאידך חשה בדידות אל מול העולם שלא מבין אותה והיא לא מבינה אותו ובעיקר חשה תקיעות שלמרות ההבנות שלה לא מצליחה לרדת במשקל.
"קריסה" לעמדה האוטיסטית-מגעית : במהלך הזמן, תוך שאנו "מתקדמים" בטיפול, והשימוש באוכל נהיה פחות אוטומטי אנו מצליחים לגעת בצמתים המשמעותיים בחייה, שינויים ומעברים איתם היתה צריכה להתמודד. באותה עת, נוצרה "קריסה" אל עבר העמדה האוטיסטית-מגעית, תהליך שהתבטא בחוויה שמחד, החלה (לא בפעם הראשונה בחייה) להיות מחוברת לגופה, ליהנות מדיאלוג בין רגשות לתחושות גוף אולם חיבור זה חשף אותה גם להתקפי כאב רבים בעיקר סביב הבטן. לעיתים תוך "חזרה" לעמדה דיכאונית יכלה להגיע לתובנה מתוך חוויה פנימית שאם תוותר על השומן (מה שקרה כבר בעבר) שוב תחזור להרגיש "הכל" דרך הגוף.
תנועה לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית : בהמשך, חלה תנועה לעבר העמדה הפרנואידית-סכיזואידית שהתבטאה בין השאר ב"פיצול" שהמטופלת "עשתה" לי: לעיתים הייתי המטפל המבין, העמוק ולעיתים הייתי זה שטעה, לא הבין, "לא ראה" ועוד. לצד אותו "כעס רגשי" שהופנה אלי בשעה הטיפולית ובין הטיפולים הופג ע"י האוכל (אייגן חיבר את האכילה לכעס אצל שילה שם, ע"מ 269):"היא מתמלאת בכעס כמו שהיא זוללת מזון") - בהדרגה חוויתי את המטופלת כ"חיה", יצרית, אקטיבית וכן כמצליחה לזהות את רגשותיה (ואף נהנית מתהליך הזיהוי).
גמישות רגשית באיזון האופנים - לראייתי היכולת של המטופלת לנוע סביב הצירים: אכילה רגשית כוויסות חושי, המסוגלות שלה "לארגן" התקפי כאב שירתקו אותה למיטתה בשעה בה היא חשה מצוקה שקשורה אולי ל"התקדמות" מהירה מידי בתהליך וכן להיות בעלת יכולת טבעית להתבונן פנימה, לראות תהליכים על המימד ההיסטורי והסובייקטיבי שלהם – מאפשרת ותאפשר לה בעתיד להמשיך וליצור שינויים משמעותיים בחייה ולהכיר בתוכה חלקים נוספים ש"מחקה" במהלך הזמן.
ה"אני-שומן" (אנזייה)
ככלל, בהסתמכי על עבודתו של אנזייה בנושא ה"אני-עור" - השומן והצטברותו דרך אכילה רגשית מאפשר לאנשים רבים ליצור מעטפת משולבת רגשית-גופנית (אותה אני מכנה - ה"אני-שומן") המצליחה לשמור ממתקפות מבחוץ ולהכיל אנרגיה פנימית שאיננה יכולה להיות מבוטאת החוצה בדרכים אחרות ולכן עבודתי איננה בהתכוננות "לקחת את השומן" אלא להיות בדיאלוג עם הרגעים והתהליכים בהם הוא "בא אל עולם", לחקור את ההישארות שלו ודינאמיקת הגאות-שפל שבאופיו המסתורי ובעיקר להיות, לחוות ולהבין מה מטרתו העמוקה של השומן בתפקוד האדם ולאפשר לעצמי להתמוסס אל תוך השומן של המטופלת שלי..
כרקע להבנת החיבור בין המשגותיו של אנזייה לנושא אכילה רגשית אציין בקצרה כי כינונו של ה"אני-עור" עונה על צורך במעטפת המבטיחה למנגנון הנפש רווחה בסיסית ודאית וממושכת. לדעתו של אנזייה ("ה'אני-עור'", ע"מ 83) : "במונח 'אני-עור' אני מכנה דימוי שבו משתמש ה'אני' של הילד בשלבים המוקדמים של התפתחותו כדי לייצג בפני עצמו, את עצמו, כ'אני' המכיל את התכנים הנפשיים – על סמך הדרך שבה הוא חווה את שטח הפנים של גופו (כלומר איך אני חווה את שטח הפנים שלי מבחינה רגשית-גופנית). התפתחות תקינה של ה"אני-עור": כאשר התהליכים עם האם (או דמות משמעותית אחרת) הנם "טובים דיים", והפונקציות המרכזיות של ה"אני-עור" יתפתחו כהלכה (למשל:הכלה, אחזקה, מעטפת מכילה ומאחדת, מגן גרייה/מחיצה מגנה ועוד) או אז אותו "אני-עור" יעטוף את הנפש כמו קליפה לגרעין. כאשר ההפנמה אינה מתבצעת כהלכה של כל הפונקציות או חלק מהן הילד המתבגר ישתמש ב"מעטפות" חלופיות שונות ע"מ שמעטפות אלו יעטפו את נפשו ולא ישאירו חשוף, נטוש, פגיע, חסר חוט שידרה ועוד (בספרו אנזייה מרחיב על מעטפות אלו לדוגמת מעטפת הצליל, המעטפת התרמית, מעטפת הריח ועוד).
בהמשך דבריו, מציג אנזייה (שם, ע"מ 145-153) שמונה פונקציות עיקריות של ה"אני-עור" : אחזקה, הכלה, מגן-גרייה, אינדיבידואליות, בין-תחושתיות, שטח פנים, טעינה מחדש ורישום עקבות. בחלק זה ארצה להתייחס לכמה מפונקציות אלה בכך שאציג במעט תהליך עם מטופלת שלי בעיקר סביב תהליכים היכן שפונקציות מרכזיות של ה'אני-עור' לא התפתחו. אצל מטופלת זו, האכילה הרגשית והשומן הגיבו ונענו כתהליכים סומאטיים ופסיכו-סומאטיים וזאת כאשר ההפנמה המימוש הרגשי-נפשי מול הדמויות המרכזיות בילדות לא היה מלא, נקרע, חורר או לא היה מותאם ומדויק אליה. אציג בתחילה שלוש פונקציות מרכזיות של ה'אני-עור' (שם, ע"מ 145-150) ולאחר מכן נחבר לעבודה שלי עם המטופלת :
תיאור מקרה - מטופלת שלי מתארת ילדות רצופה כשלים מצד האם להחזיקה הן ברמה הרגשית (בעיקר כשלים דרך התעמרות) והן ברמה הגופנית (חסך מוקדם במגע קרוב, חוויה של דחייה גופנית). מטופלת זו נזכרת כי סביב גיל 5 ניסתה להישען ולהיתמך (פונקצית האחזקה) תוך שהיא מתחילה להישכב ולהשתרע על רגלי אמה והאחרונה בועטת אותה ממנה. מטופלת זו במהלך הטיפול יכלה לתאר את השומן שעוטף אותה כ"משהו להישען עליו ולהיות מוחזקת באמצעותו". אותה משענת יציבה, עימה היא מגיעה לטיפול, נטועה בצורה חזקה בכל חלקיה והרצון מחד להיפטר ממנה (מ"משענת השומן") והאימה בהיעלמותה מאידך משאיר אותה באמביוולנטיות ותקיעות מזה שנים רבות. מטופלת זו מוסיפה שגם בילדותה וגם בתקופות יותר מאוחרות כל הבעה של רגש "שלילי" כמו כעס ותסכול מול האם גרר התקפה חזקה יותר מצד האם כאשר הדרך היחידה שנשארה לה היה להגדיל את גופה ע"מ להכיל את רגשותיה (פונקצית ההכלה). בהקשר האחרון אייגן בספרו Toxic Nourishment מציג את עבודתו עם אליס ומציג את היותה "חסרת שיניים" מול האם כאשר התהליך הטיפולי שלו מולה כלל את האפשור שלו "לנעוץ" בה את שיניה ולחוש אולי לראשונה בחייה חוויה של נראות לכעס הרב עימו היא התהלכה לאורך חייה. מעבר לכך, מטופלת זו חשה איך ההתקפות הדורסניות של האם לא הצליחו להיעצר במגן-השומן אותו היא בנתה לאורך חייה ולמרות דבקותה במגן זה הוא לא הצליח להיות יעיל מספיק עבורה מול האם. למרות זאת ראינו כי השומן הצליח להקהות מכאובים שונים מול אנשים אחרים בחייה ולכן אנו בוחנים יחדיו יעילות מעטפת-השומן תוך התבוננות, בירור, חקירה והשערה כיצד יראו חייה בלי מגן זה (פונקצית מגן-הגרייה). התהליך הטיפולי מאפשר לי בהדרגה ובעדינות להתמוסס לתוך השומן שלה ובאמצעות הקשר שנרקם בינינו בהדרגה, העיבוד שלנו לחוויות העבר ולתהליכים בינינו - השינוי האיטי נרקם לו. חשוב לציין כי מטרתי אינה להחליף את השומן בעצמי ובטיפול ובמקום שהמטופלת תישען על השומן היא תשען עלי. בעצם התהליך הטיפולי אנו מקווים שהאחזקה, ההכלה וההגנה הטיפולית שלי תאפשר לה בהדרגה, לבחור אחרת, להיענות לקריאה הפנימית שלה להתייצב אל מול החיים ולאפשר לה למצוא בתוכה משענות, תמיכות, יציבות, הכלות והגנות פנימיות ובכך לאפשר לשומן לסגת בהדרגה למקומו הטבעי והמקורי.
סוף דבר
במאמר זה ניסתי להציג במקצת את גישתי התיאורטית והקלינית לטיפול בקשיים הסובבים את מערכת היחסים עם האוכל בדגש על הקשר בין מערכת יחסים זו לשאר מערכות היחסים שבחיינו.
המסע שלי, שהתחיל בגיל צעיר כילד שמן המתמודד עם רגשות רבים ולא מבוטאים שגרמו לי להיעלם בתוך חומת השומן שלי, דרך הרצון שלי למצוא דרך לעזור לעצמי ובהדרגה לאחרים והשינוי המקצועי אותו ביצעתי לפני 15 שנה וההחלטה לפני 7 שנים בשובי מסדנה אצל ג'נין רות' לכנות את עבודתי – "מטפל באכילה רגשית" – כל אלה סייעו לי לצקת לתוך ניסיוני האישי והמקצועי, שפע רב של גישות, תיאוריות, פילוסופיות המתוות את דרכי לעזור לא רק לאלה הנמצאים בקצה הטווח הפתולוגי אלא לכל אלה שנמצאים על הסקאלה עצמה וחשים כי איפשהו בדרך הם נשכחו ללא מענה הולם שיוכל להבין חויתית וקוגניטיבית כאחד את החיבור המיוחד שלהם בין אוכל לרגשות.
כולי תקווה שמאמר זה ישפוך מעט אור על אפשרויות הבנה מחד וטיפול ושינוי מאידך הן למטפלים שבינינו שמעוניינים ליצור מפגש במעט אחר עם מטופלים והן לאנשים שאותם נכנה "קהל רחב" שלעיתים איבדו תקווה או קרובים לכך בכל הנוגע למאבקם הקשור לאוכל, אכילה וגוף. מניסיוני שלי ומהעבודה שלי עם מטופלים, תמיד או כמעט תמיד, ניתן ללכת עוד דרך ולמצוא כיוונים חדשים ליצירת השינוי הארוך טווח שאותו רובנו כמהים אליו.
ביבליוגרפיה
1) אוגדן, תומס, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, עם עובד, 2005
2) אייגן, מייקל, תחושת מוות נפשי, תולעת ספרים, 2004
3) אנזייה, דידייה, ה'אני-עור' תולעת ספרים, 2004
4) מקדוגל, ג'ויס, תיאטרוני הגוף, דביר, 1998.
5) רות', ג'נין, אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה, אור-עם, 1993.
6) Eigen, Michael, Toxic Nourishment, Karnac, 1999.
על המחבר רוני מייזליש M.A - פסיכותרפיסט (אונ' בן גוריון) ועו"ס קליני (אונ' בר אילן)
חוקר את תופעת ה"אכילה הרגשית" על האספקטים השונים שלה ובראייה הוליסטית.
מטפל פרטני בעברי במרפאה הפסיכיאטרית מבוגרים בבית החולים סורוקה (במהלך לימודי התואר השני והפסיכותרפיה) עם דגש על מטופלות הסובלות מהפרעות אכילה והוריהן. מאז 2007 מטפל פרטני וקבוצתי באכילה רגשית. מנחה סדנאות ממוקדות לפריצת דרך ("ארוחה מודעת") וכן קבוצות תהליכיות לקהל הרחב. בנוסף לכך מנחה קבוצות לימוד, הדרכה והתפתחות למטפלים מאסכולות שונות בתחומי האכילה הרגשית ובכלל זה מלמד במרכז "שילוב" בטבעון, וכן לימדתי במכללת "רידמן" במגמה לפסיכותרפיה גופנית וכן קורסים יעודיים לדיאטניות בשיתוף עמותת "עתיד".
לצד עבודת הטיפול אני עוסק בהיבטים חינוכיים והדרכתיים לצוותים טיפוליים הן במסגרות כמו טיפות חלב, בתי ספר, גני ילדים והן במסגרות כמו מרפאות להפרעות אכילה, ליווי והדרכה לדיאטניות העסוקות בהיבטים רגשיים של עבודתן, מחלקות לבריאות נפש של קופות חולים שונות וכן לצוותים של בריאות הציבור במשרד הבריאות.
ב 2008 השתתפתי בקורס לימודי-חוויתי בנושא "מורכבות מערכת היחסים שלנו עם האוכל" בארה"ב אותו הנחתה ג'נין רות' (מחברת רב המכר "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה").
מבוא
במאמר זה אציג בקצרה את ראייתי וגישתי להתמודדות עם אכילה רגשית והשמנה אותה עיצבתי במהלך ה 15 שנים אחרונות מתוך קשיים, דילמות, שאלות אישיות שהעסיקו אותי מילדות תוך הישענות על תיאוריות רלוונטיות שסייעו לי גם לפגוש את עצמי ובהדרגה גם את המטופלים שלי מנקודות מבט אחרות, ובכך לאפשר כיוונים טיפוליים נוספים.
במסגרת זו אתייחס לראייתי מהי מערכת יחסים עם אוכל כאשר תופעת ה"אכילה רגשית" היא רק אחד הנדבכים ולא תמיד הנדבך המרכזי. בהמשך ארחיב במעט לגבי מודל המשלב מושגים וגישות העוסקות בתחום עבודתי : עבודתה של מק'דוגל להבנת האכילה הרגשית כ"תיאטרום גוף-נפש", הזנה רגשית רעילה ורעב רגשי בחיבור בין תזונה להזנה (אייגן), הבנת השומן ועודף המשקל עפ"י עבודתו של אוגדן (מטרת הטיפול – מציאת איזון ותנועה בין שלוש העמדות : "הדיכאונית","הפרנואידית-סכיזואידית" ו"העמדה האוטיסטית-מגעית") וכן אציג בקצרה את החיבור בין עבודתי למושגו של של אנזייה ה"אני-עור" בעיקר סביב השאלה : האם השומן, עודף המשקל והאכילה הרגשית יכולים להוות מענה הולם למעטפת הרגשית כאשר מעטפת זו הנה חלקית בהתפתחותה, קרועה באזורים מסוימים או מחוררת.
הציר המרכזי של גישתי מנסה לראות את השומן, ההשמנה ועודף המשק לא כ"בעייה" שצריף לפתור, להעלים, לגנות או להכחיד אלא כאיתות פנימי שזועק את זעקתו כאשר כלו כל הקיצים. בהשערתי הפנטזייה של רובנו להכחדת האכילה הרגשית או אפילו השחרור תביא לבסוף אנשים מסוימים, ברגעים מסוימים להעדיף בצורה לא מודעת לבטא את אותו איתות פנימי בצורה סומטית (בשפתו של אוגדן - קריסה לכיוון העמדה האוטיסטית-מגעית) וזאת כאשר ההדחקה תוחלף בהגנה אגרסיבית יותר כדוגמת הפקעה, דחייה, זריקה מן הנפש אל הגוף (בגרמנית - Verwerfung).
אכילה רגשית - כללי
בחלק זה של המאמר ארצה לסקור מספר היבטים מרכזיים בהשקפתי בנושא מערכת היחסים עם האוכל מההיבט הרגשי שלה. נקודות אלו יהוו עבורנו כאבנים ראשונות לקראת הבניית הרעיונות המרכזיים בתפיסה התיאורטית-טיפולית אותה אציג בהמשך. אני כותב רעיונות אלו כנקודות נפרדות אולם הן כמובן משלימות זו את זו :
1.ההגדרה שלי ל"אכילה רגשית" או הדרך המרכזית בה אני מבין, מרגיש וחש את "תופעת" האכילה הרגשית היא כתהליך מהיר ואטומטי המורכב מכמה שלבים :
א. אירוע המתרחש בתוכנו או בסביבתנו המפעיל אצלנו שינויים בעוצמת רגשות.
ב. השינויים הרגשיים מופיעים בצורה אוטומטית (עוצמות הכעס/שמחה "קפצו" למשל מ 2/10 ל 8/10).
ג. החיבור בין אירוע לשינוי הרגשי יכול לגרום למספר תהליכים שנעים בין תגובה אוטומטית (Reaction) של דחייה למשל של החיבור שנוצר ועד להכלה מלאה של החוויה כתהליך המאפיין יכולת של מתן מענה (Response). שני הקצוות הללו משאירים מקום באמצע לאין ספור צורות של תגובות ומענים כאשר אחד מהם הינו הדחקת החוויה (חווית החיבור בין אירוע לשינוי בעוצמת הרגש) אל עבר ה"לא מודע".
ד. החוויה המודחקת "תדווח"/"תציג" את עצמה בצורת וויסות רגשי באמצעות אכילה רגשית והתנהגות זו גם תאפשר לחוויה המודחקת להישאר במרחק מסוים שמחד לא תסכן את הנפש ומאידך לא תתרחק רחוק מידי לעבר מחוזות בהם לנפש לא יהיה קשר לחוויה.
2. ההתייחסות שלי לאכילה רגשית, בקונטקס רחב יותר, מורכבת משלושה צירים :
א. אכילה רגשית איננה בעיה שצריך לפתור או מחלה שיש צורך להירפא ממנה. אכילה רגשית היא דרך תקשורת ייחודית וחשובה לבטא חוויה עמוקה שככל הנראה לא הצליחה להתבטא בדרך אחרת.
ב. לעיתים, עצם הביטוי של החוויה דרך אכילה רגשית יצמצם את האפשרות לביטוי חוויתי בדרכים אחרות שחלקן יכולות להוות סכנה גדולה יותר באותו רגע (למשל ביטוי סומטי "טהור" של חוויה "נפשית").
ג. האתגר הטיפולי המרכזי הוא למצוא איזון בין דרכי ביטוי החוויה השונות כך שאכילה רגשית היא לא מחד הדרך המרכזית ולא מאידך "משהו" להימנע ולפחד "ממנו" אלא אחת מהדרכים לצד דרכים אחרות, חלקן "פרימיטיביות" יותר וחלקן "מתקדמות" יותר.
3. אכילה רגשית הנה פרדוקס - הרס עצמי מחד והגנה מהרס עצמי גדול יותר מאידך. כאשר אנו אוכלים אכילה רגשית, למשל כאשר עצב בלתי ניתן להכלה שמצליח להיות מופג במעט רק באמצעות הזרמת מזון לתוך גופנו ע"מ "להזרים" חלקים קפואים או תקועים בתוכנו - או אז נוכל לתאר תהליך זה כפעולה בה קיים אלמנט כזה או אחר של הרס עצמי. מהבנתי תהליכים אלו ומניסיוני מעבודה עם מטופלים- אכילה זו מונעת אקט הרסני ולא פחות תוקפני כלפי ה"עצמי" על המימדים הרגשיים והגופניים כאחד. למשל מטופלת שמתארת מניסיונה כיצד התקפי אכילה מונעים עבורה התקפי חרדה כאשר בחוויה שלה ישנם בקרים שהיא "תעדיף" התקפים מסוג כזה ולא אחר וישנם בקרים שהיא "תעדיף" להיות מותקפת בצורה אחרת.
4. הרגע של ה"אכילה הרגשית" מהווה רגע של מפתח, רגע של הזדמנות נדירה. באותו רגע שאנו קולטים שמתרחשת (גם רגע לפני או רגע אחרי) אכילה שאיננה מרעב פיזי וקונקרטי ברור ומוחשי ישנה הזדמנות אמיתית לבדוק איזה מפגש ביני לבין עצמי אני מפספס, ונפתחת הזדמנות לחזור להיות בחיבור עם עצמנו. לכן ההתייחסות שלי איננה מגיעה מרצון להכחיד את האכילה הרגשית אלא להשתמש בה כשער לאותנטיות שלי.
5. צירים מרכזיים בעבודה שלי (התבוננות דרך מערכת היחסים עם האוכל כשער לשינוי):
א. הציר הראשון - איבחון דרך הבנת מורכבת מערכת היחסים עם האוכל - אבחון והבנת עולמו הפנימי של המטופל דרך הבנת מערכת היחסים שלו עם האוכל. למשל הבנת דפוסי בחירת בנות זוג דרך ההבנה איך הוא בוחר אוכל "סביב השולחן". האם הוא בוחר למשל במהירות סביב שולחן האכילה בדומה לאופן הבחירה בנשים?
ב. הציר השני – עבודה על שינויים : תנועה מתמדת בין שינוי רצוי שקשור לאוכל לבין שינוי במערכת יחסים אחרת. למשל נשער שאם יצליח להאט את דפוס הבחירה שלו מול בנות זוג, כלומר ישתהה, יבדוק, יאפשר לעצמו להיות הססן – האם יוכל להביא יכולת זו גם מול האוכל כלומר יוכל לבדוק האם הוא באמת רעב? איך הוא מרגיש את הרעב? לא-לדעת ולהסס אם הוא רוצה לאכול או לקחת מנה שנייה ועוד. לאחר מכן נבדוק האם שינוי זה מתרחש ואם לא נציע השערות נוספות או נמשיך לעבודה סביב מוטיבים אחרים כדוגמת "פספוס", "שליטה/איבוד שליטה", ועוד.
דוגמא - מוטיב שליטה/איבוד שליטה באמצעות "משחקי" איבוד שליטה עם האוכל
מטופלת רוצה לראות אם היא מצליחה "לתפוס" את עצמה שנייה לפני שהיא מאבדת שליטה לגמרי ונכנסת לסדרת התקפי-זלילה. בעבודה משותפת בדקנו איפה הייתה רוצה לשחק משחק זה של "תתפסו אותי לפני שיהיה מאוחר מידי" ולאו דווקא כתהליך/משחק שקשור למערכת היחסים שלה עם אוכל. במהלך התהליך לאחר ששאלתי אותה, האם קיים "משחק" דומה בחייה שלא קשור למערכת היחסים עם האוכל, היא סיפרה שהייתה מעוניינת לבדוק בצורה דומה (אך לא מעיזה) עד כמה הבן זוג שלה "יציל" אותה שנייה לפני שהיא הורסת את הקשר ביניהם בכל פעם שהיא מרגישה שהם מתקרבים זה אל זו והקשר בהדאגה נהיה קרוב, אינטימי ומחייב. המשך הטיפול נגע בנושאים כמו אמון, יחסים, אינטימיות שכלל לא היו במרחב כל עוד היא התעקשה להציג ולבחון נושאים אלו רק דרך אוכל.
אכילה רגשית כתיאטרון "גוף-נפש" (מק'דוגל)
כאשר נתקלתי לראשונה בספרה של מק'דוגל "תיאטרוני הגוף" במהלך לימודי התואר השני בעו"ס קליני חשתי משיכה לנושאים ולרעיונות אותם היא מעלה. ואולם, רק שהתבקשתי ללמד קורסי "אכילה רגשית" ומצאתי את עצמי "יוצא" מהמקום הבטוח שלי כמטפל פרטני ומנחה קבוצות, העמקתי אל תוך "שפתה" של מק'דוגל ומצאתי בדבריה הרבה מעבר. כשהתחלתי לאסוף חומר מתוך ספרה, למיין, לארגן, תוך שאני מנסה לחבר בין החלקים האינטואיטיביים שלי, לידע התיאורטי שרכשתי ולצורך למצוא דרך בהירה עד כמה שניתן להציג את גישתי, נוכחתי לראות עד כמה אני רואה את האכילה הרגשית כתיאטרון גוף-נפש מלהיב ופרימיטיבי מחד ומתוחכם ומסוגנן מאידך.
העבודה שלי עסוקה במושג "תיאטרוני הגוף" כהבנה של הפעולה בה אנו אוכלים (בצורה מודעת/לא מודעת) ללא שאנו חשים רעב פיזי-קונקרטי ועדיין לא נראה זאת ממקום של מחלה/בעיה אלא ממקום של תיאטרון, מסתורין, תהליך שקשור לעולם האמנות. השאלות שלי כאן יכולות להיות : אם לשומן היו מילים, מה הוא היה אומר?, מי המחזאי?, מי התפאורן? מי השחקנים? ובעיקר מדוע הילד או האדם ביקשו ל"הציג" את עולמם הפנימי דרך עלייה במשקל ושומן ולא בדרך אחרת וכן מדוע בחרו בנו כהורים, מורים ומטפלים (גם אם לעיתים כמעט התייאשו) להיות קהל לתיאטרון זה.
להלן דוגמא לעבודה מול אם לילד שמן. החקירה שלנו עסוקה בעיקר בתפקידי השומן של בנה וביצירת "תיאטרון גוף" של עלייה במשקל במהלך השנה האחרונה. את הדוגמא אכנה : "תיאטרון גוף נפש" בשירות המרד לאינדיווידואציה: האכילה הרגשית מבטאת מרד של הילד ליצור את ה"עצמי" שלו, כאשר הוא פוגש "פסאדה משפחתית מושלמת".
כעסה של האם - המטופלת פנתה אלי בעקבות השמנה די מהירה של בנה. בתהליך היא ביטאה כעס, תסכול, חוסר אונים ובעיקר האשימה את בנה שהוא "הורס לה את החיים" ופוגע בתדמית המשפחתית "המושלמת".
המרד של הבן - במהלך השיחות ניסינו לברר מה הבן אולי "מציג" לה דרך "תיאטרון הגוף" של עלייתו במשקל, ובאחת הפגישות האם נזכרה שטרם תהליך ההשמנה, בנה ביטא סימנים של מצוקה אותה כעת היא מבינה כקושי לעמוד ב"קצב" של שאר בני המשפחה ה"מושלמים".
העברה בין דורית - כאשר התחלנו לבדוק ולשער כי אולי הבן מעוניין שיכירו בשונות שלו (ו"בקצב שלו") החלה האם לספר כי גם היא כילדה עמדה מול משפחה "מושלמת" אולם היא הבינה שלא תוכל להשפיע על בני משפחתה בשום דרך ולכן נכנעה ו"שיחקה" את המשחק המשפחתי של ערכים כמו מושלמות, דיוק, ריצוי והצטיינות. שאלנו את עצמנו שאולי דווקא בנה, כתהליך של העברה הבין-דורית, מבקש מאימו לחזור ולגעת באותו כאב ישן שקשור לחוסר נאמנות לצרכים האמיתיים של האם עת היתה ילדה.
הבנת השמנת הבן כ"תיאטרון גוף-נפש" המבקש הכרה בצרכיו האינווידואלים - בהמשך התהליך האם הסכימה להיות עם רגשות אלו ולהתאבל על "כניעתה" כילדה. תהליך זה אפשר לה למצוא בתוכה יותר אמפתיה לצרכי השונות והנבדלות של בנה ע"מ שהוא לא יצטרך להציג את קשייו באמצעות אותו תיאטרון גוף המומחז ע"י 7 ק"ג מיותרים על גופו של נער מתבגר.
אכילה רגשית כמבטאת דיאלוג בין שלושת אופני יצירת החוויה (אוגדן)
בחלק זה של המאמר אתחיל בשתי נקודות מרכזיות, נחזור ונרחיב את החיבור להמשגות של מק'דוגל ואוגדן ואמחיש את גישתי בוינייטה קצרה :
- לעיתים האפשרות שלנו לווסת את החוויה הרגשית באמצעות אכילה רגשית יכולה למנוע מאיתנו להפעיל כוחות אחרים שלעיתים יצרו תהליכים סומאטיים (במידה כזו או אחרת של קיצוניות) ובכך לשמור על עצמנו מ"קריסה" למצב בו הגוף "תוקף את עצמו" או "עוקף את הנפש".
- התהליך ההתפתחותי אינו להיפטר או להשתחרר מאכילה רגשית אלא למצוא איזונים מגוונים, משתנים, הנמצאים בתנועה בין שלושה צירים מרכזיים (שבתווך ישנם אין ספור אפשרויות ווריאציות) :
ב. ציר שני - היכולת שלנו להדחיק חוויה רגשית שתתבטא בדיאלוג ברמה מסוימת בין הגוף והנפש ועדיין תצריך ביטוי בפעולה (acting out) למשל באמצעות אכילה רגשית (בהמשך אחבר ציר זה לעמדה/אופן יצירת החוויה באופן הפרנואידי-סכיזואידי).
אוסיף כאן מדבריה של מק'דוגל ("תיאטרוני הגוף", ע"מ 37) : "גיליתי כי במקרים של החולים הפסיכוסומתיים מתקיימת צורה ארכאית של סמליות, שבה הנפש אינה נעקפת ומותירה את הגוף 'לדבר במקום השכל'; אלא הגוף מציית למסרים שאמנם לא עברו דרך המבנים הלשוניים השכליים, אך היוו גירוי לתגובה גופנית, כמו בגיל הרך".
להבנתי את דבריה של מק'דוגל, ומהיכולת שלי להסביר את המטופלות שלי שנעות בין שני צירים אלו, אני סבור כי אותם פסיכוסומאטיים הם ה"אכלנים הרגשיים" (היכן שמתקיים דיאלוג כזה או אחר בין גוף ונפש) שגופם מציית למסרים שחלקם נפשיים ושהיוו גירוי לתגובה גופנית. ניתן לראות תהליך זה בדוגמה של מטופלת שלי :
ירדנה - יש לי תמונה ברורה בראש שהייתה תקופה שהייתי עדיין ילדה רזה, ומאוד שמחה ואימא שלי לא אהבה השמחה והצחוק שלי.
אני – אני מתאר לעצמי שהיית צריכה להתכווץ, אולי התחלת לפחד לתפוס מקום ע"מ לא להיות חשופה לביקורת.
ירדנה – אפרופו כיווץ, אני זוכרת את אמא שלי אומרת משהו כמו "אל תגזימי בצחוק שלך, זה לא בריא כל כך לצחוק". אני זוכרת איך משהו בי בפנים פשוט מת.
אני – נראה לי שאלו החלקים הקפואים שלך שאולי רק אכילה רגשית מצליחה להפשיר.
להבנתי עפ"י גישתה של מק'דוגל : תגובה גופנית (כיווץ פיזי בעקבות ההערה של האם) הביאה למסר (צריך להתרחב כדי לא למות מוות נפשי) שהתבטא בהמשך ב"ציות" של הגוף באמצעות תנועה במהלכה רעב רגשי להכרה הומר לרעב קונקרטי ובסופו של דבר התבטא בשנים של אכילה רגשית, השמנה והתרחבות כתנועה אנטי-התכווצות (גם קוהוט בפרק על השומן). לגבי תהליכי התכווצות-התרחבות וההמרה של רעב רגשי לרעב קונקרטי כתב מייקל אייגן על עבודתו עם שילה (תחושת מוות נפשי, ע"מ 268) :"מה קרה לזרימה הרגשית של שילה? נראה כאילו ההתכווצות נעשתה לעצמי-גווע-ברעב ובלתי נראה שממשיך להיעלם לנצח, בעוד שההתרחבות נעשתה לכיסוי חיצוני של שומן שהולך וגדל. היא איננה מסוגלת לשאת רמז כלשהו למורעבות פנימית. רעב רגשי מומר ברעב גופני, שבו היא נלחמת ולו היא נכנעת".
להשלמת הסבר זה, חשוב רק לציין כי התהליכים אליהם מתייחסת מק'דוגל במצבים שהנפש נעקפת ומותירה את הגוף 'לדבר במקום השכל' (נכנה זאת כאן כתהליכים סומאטיים לחלוטין) שונים מהותית מתהליכי ביטוי בפעולה של החוויה הרגשית אותם אכנה תהליכים של דיאלוג, כיווץ-התרחבות וכו'.
ג. ציר שלישי - היכולת שלנו להכיל את החוויה מתוך דיאלוג פנימי/בירור, תוך מתן מענה (response) ולא להגיב (reaction) ובכך לאפשר ביטוי שאינו acting out ואף לא ביטוי סומאטי. (בהמשך אחבר ציר זה לעמדה/אופן יצירת החוויה באופן הדיכאוני).
לאחר הסקירה של שלושת הצירים, נרחיב את החקירה שלנו ונעמיקה בעזרת עבודתו של אוגדן ונחברה לעבודה שלי עם מטופלת.
אוגדן פיתח והמשיג את עבודתה של מלני קליין בדבר העמדה הדכאונית והעמדה הפרנואידית-סכיזואידית וטען כי קיימת עמדה נוספת המבטאת אופן יצירת חוויה מוקדם יותר בהתפתחות לה קרא העמדה האוטיסיטית מגעית. העמדות השונות מבטאות דרך מסוימת לארגון חוויה ומאפיינים שונים נוספים. בקצרה נציין כי (עם תוספות שלי בהקשר של אכילה רגשית) :
1. העמדה האוטיסטית-מגעית (במקביל לציר הראשון שלי) מתאפיינת בכך שחוויות של תחושות, במיוחד על משטח העור, הן האמצעים העיקריים ליצירת משמעות פסיכולוגית והן היסודות של חווית העצמי. למשל תחושה פיזית בה אני יכול לחוש את השומן (כחלק מן העור) תוך שאני נשען עליו וחש שאני נשען על משטח מסוים ע"מ לחוש את שטח הפנים שלו ובכך "לבדוק" איך הוא עדיין משמש כחיץ ומגן מפני גירויים חיצוניים מאיימים ובעצם מהווה "תצורת עור שני" במילותיה של אסתר ביק. דוגמא נוספת היא היכולת "לארגן" מחלות/הפרעות/כאבים הקשורים למשל למערכת העיכול המבטאות איתות לחוויות פנימיות שלא מקבלות מקום דרך מילים.
2. העמדה הפרנואידית-סכיזואידית (במקביל לציר השני שלי) מבטאת אופנים של יצירת חוויה בלתי אישית ואוטומטית כאשר אין לאדם יכולת למענה שדורש שהות והתבוננות (Response) אלא הוא פועל באמצעות דפוסי פעולות ותגובות גומלין ( (Reaction ותחושה שהדברים "פשוט קורים". למשל : "אני פשוט רעב , מה אין דבר כזה 'סתם' רעב ? זה פשוט קורה. אין לי שליטה על האכילה שלי ולכן אני שמן".
3. עמדה הדיכאונית (במקביל ציר השלישי שלי) מבטאת את ההתפתחות ליצירת יכולת להתבוננות, דיאלוג פנימי וסובייקט המפרש והמתווך בין הסמל (למשל : "אני מרגיש רעב עכשיו במסיבה") למסומל (כי יש לי צורך להיות "כמו כולם" ולא להיות היחיד שלא אוכל כאן) וכן חוויה של יצירת היסטוריה ("אני מודע לזה שאני חש רעב וזה מוזר כי לפני רגע הרגשתי שבע").
משמעות הטיפול - שלוש העמדות/האופנים ליצירת חוויה נמצאים ביחס דיאלקטי זה לזה, כשכל אחד יוצר, משמר ושולל את שני האחרים. עפ"י אוגדן, משמעות הטיפול הוא תהליך המכוון לעזור למטופל לשנות את האיזון בין האופנים השונים של יצירת החוויה. אוגדן מציין (הקצה הפרימיטיבי של החוויה, ע"מ 49) כי "פסיכואנליזה היא תהליך המכוון לעזור למטופל לשנות, בתוך משחק הגומלין הדיאלקטי, את האיזון בין האופנים השונים של יצירת החוויה ביחס לתכנים בלתי מודעים מסוימים".
כשאני מתמקד באכילה רגשית אני מניח כי אכילה רגשית מייצגת את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית (ואת הציר השני שלי) - האכילה הרגשית מחד מבטאת אופן יצירת חוויה שיש בו אמנם מן האוטומט, תוהו ובוהו וחוסר המשכיות. היא "רגשית", לעיתים כאוטית, עוצרת ומנתקת רגעים של מפגש וסוחפת את האדם לקהות חושים. מאידך היא מאפשרת ליצור תנועה כאשר ישנה חוויה של קיבעון ותקיעות רגשית. היא משחררת, מזרימה, יוצרת חיבורים חדשים ומאפשרת את המשך התנועה של החיים (לעיתים עצם האכילה מאפשרת חוויה של "אני בחיים, אני דואג לעצמי"). אייגן (שם, ע"מ 271) מתאר זאת כך:"שילה נועצת בי מבט ריק. כיצד אני מסוגל לומר שהיא גוועת ברעב? הריקנות מתחלפת בתמיהה.... אני מעודד אותה לחכות. 'אני לא יכולה לחכות' היא אומרת לי. 'אני מרגישה שאני גוססת, גוועת ברעב, נחנקת'. 'את מחליפה סוג אחד של מוות בסוג אחר'. אני אומר. 'במקום לגווע ברעב או להיחנק, את הורגת את עצמך עם זעם או מזון. את מתה מוות קהה-חושים במקום מוות-חי'"
לסיכום חלק זה אטען כי, אכילה רגשית מאזנת דיאלוג פנימי של האפשרויות הניצבות בפני האדם המודרני - לראייתי, עפ"י גישתו של אוגדן בדבר יצירת איזונים בין העמדות, האתגר הטיפולי יכול לסייע לאדם למצוא בתוכו יכולות שונות ולעשות בהם שימוש בזמנים שונים : 1) לבטא עצמו דרך אכילה רגשית, 2) לבטא עצמו דרך מחלה סומאטית כזו או אחרת, 3) ולבטא את עולמו הפנימי בצורה אסרטיבית מתוך התבוננות פנימה לצד היכולת להיות אמביוולנטי, לשהות בתהליכי אבל, לחוש אשמה ועוד (וכמובן יכולות להימצא דרכים רבות נוספות בתווך בין עמדות אלו).
דוגמא לעבודה עם מטופלת הנעה על פני שלושת אופני יצירת החוויה סביב נושא האכילה הרגשית
תחילת הטיפול - באה אלי ממקום שהעמדה הדיכאונית היתה נוכחת - מחד "מבינה" את הסיבות הרגשיות להשמנה שלה, יכולה להתבונן פנימה ולנתח תהליכים תוך חיבור למוגבלויות שלה אולם מאידך חשה בדידות אל מול העולם שלא מבין אותה והיא לא מבינה אותו ובעיקר חשה תקיעות שלמרות ההבנות שלה לא מצליחה לרדת במשקל.
"קריסה" לעמדה האוטיסטית-מגעית : במהלך הזמן, תוך שאנו "מתקדמים" בטיפול, והשימוש באוכל נהיה פחות אוטומטי אנו מצליחים לגעת בצמתים המשמעותיים בחייה, שינויים ומעברים איתם היתה צריכה להתמודד. באותה עת, נוצרה "קריסה" אל עבר העמדה האוטיסטית-מגעית, תהליך שהתבטא בחוויה שמחד, החלה (לא בפעם הראשונה בחייה) להיות מחוברת לגופה, ליהנות מדיאלוג בין רגשות לתחושות גוף אולם חיבור זה חשף אותה גם להתקפי כאב רבים בעיקר סביב הבטן. לעיתים תוך "חזרה" לעמדה דיכאונית יכלה להגיע לתובנה מתוך חוויה פנימית שאם תוותר על השומן (מה שקרה כבר בעבר) שוב תחזור להרגיש "הכל" דרך הגוף.
תנועה לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית : בהמשך, חלה תנועה לעבר העמדה הפרנואידית-סכיזואידית שהתבטאה בין השאר ב"פיצול" שהמטופלת "עשתה" לי: לעיתים הייתי המטפל המבין, העמוק ולעיתים הייתי זה שטעה, לא הבין, "לא ראה" ועוד. לצד אותו "כעס רגשי" שהופנה אלי בשעה הטיפולית ובין הטיפולים הופג ע"י האוכל (אייגן חיבר את האכילה לכעס אצל שילה שם, ע"מ 269):"היא מתמלאת בכעס כמו שהיא זוללת מזון") - בהדרגה חוויתי את המטופלת כ"חיה", יצרית, אקטיבית וכן כמצליחה לזהות את רגשותיה (ואף נהנית מתהליך הזיהוי).
גמישות רגשית באיזון האופנים - לראייתי היכולת של המטופלת לנוע סביב הצירים: אכילה רגשית כוויסות חושי, המסוגלות שלה "לארגן" התקפי כאב שירתקו אותה למיטתה בשעה בה היא חשה מצוקה שקשורה אולי ל"התקדמות" מהירה מידי בתהליך וכן להיות בעלת יכולת טבעית להתבונן פנימה, לראות תהליכים על המימד ההיסטורי והסובייקטיבי שלהם – מאפשרת ותאפשר לה בעתיד להמשיך וליצור שינויים משמעותיים בחייה ולהכיר בתוכה חלקים נוספים ש"מחקה" במהלך הזמן.
ה"אני-שומן" (אנזייה)
ככלל, בהסתמכי על עבודתו של אנזייה בנושא ה"אני-עור" - השומן והצטברותו דרך אכילה רגשית מאפשר לאנשים רבים ליצור מעטפת משולבת רגשית-גופנית (אותה אני מכנה - ה"אני-שומן") המצליחה לשמור ממתקפות מבחוץ ולהכיל אנרגיה פנימית שאיננה יכולה להיות מבוטאת החוצה בדרכים אחרות ולכן עבודתי איננה בהתכוננות "לקחת את השומן" אלא להיות בדיאלוג עם הרגעים והתהליכים בהם הוא "בא אל עולם", לחקור את ההישארות שלו ודינאמיקת הגאות-שפל שבאופיו המסתורי ובעיקר להיות, לחוות ולהבין מה מטרתו העמוקה של השומן בתפקוד האדם ולאפשר לעצמי להתמוסס אל תוך השומן של המטופלת שלי..
כרקע להבנת החיבור בין המשגותיו של אנזייה לנושא אכילה רגשית אציין בקצרה כי כינונו של ה"אני-עור" עונה על צורך במעטפת המבטיחה למנגנון הנפש רווחה בסיסית ודאית וממושכת. לדעתו של אנזייה ("ה'אני-עור'", ע"מ 83) : "במונח 'אני-עור' אני מכנה דימוי שבו משתמש ה'אני' של הילד בשלבים המוקדמים של התפתחותו כדי לייצג בפני עצמו, את עצמו, כ'אני' המכיל את התכנים הנפשיים – על סמך הדרך שבה הוא חווה את שטח הפנים של גופו (כלומר איך אני חווה את שטח הפנים שלי מבחינה רגשית-גופנית). התפתחות תקינה של ה"אני-עור": כאשר התהליכים עם האם (או דמות משמעותית אחרת) הנם "טובים דיים", והפונקציות המרכזיות של ה"אני-עור" יתפתחו כהלכה (למשל:הכלה, אחזקה, מעטפת מכילה ומאחדת, מגן גרייה/מחיצה מגנה ועוד) או אז אותו "אני-עור" יעטוף את הנפש כמו קליפה לגרעין. כאשר ההפנמה אינה מתבצעת כהלכה של כל הפונקציות או חלק מהן הילד המתבגר ישתמש ב"מעטפות" חלופיות שונות ע"מ שמעטפות אלו יעטפו את נפשו ולא ישאירו חשוף, נטוש, פגיע, חסר חוט שידרה ועוד (בספרו אנזייה מרחיב על מעטפות אלו לדוגמת מעטפת הצליל, המעטפת התרמית, מעטפת הריח ועוד).
בהמשך דבריו, מציג אנזייה (שם, ע"מ 145-153) שמונה פונקציות עיקריות של ה"אני-עור" : אחזקה, הכלה, מגן-גרייה, אינדיבידואליות, בין-תחושתיות, שטח פנים, טעינה מחדש ורישום עקבות. בחלק זה ארצה להתייחס לכמה מפונקציות אלה בכך שאציג במעט תהליך עם מטופלת שלי בעיקר סביב תהליכים היכן שפונקציות מרכזיות של ה'אני-עור' לא התפתחו. אצל מטופלת זו, האכילה הרגשית והשומן הגיבו ונענו כתהליכים סומאטיים ופסיכו-סומאטיים וזאת כאשר ההפנמה המימוש הרגשי-נפשי מול הדמויות המרכזיות בילדות לא היה מלא, נקרע, חורר או לא היה מותאם ומדויק אליה. אציג בתחילה שלוש פונקציות מרכזיות של ה'אני-עור' (שם, ע"מ 145-150) ולאחר מכן נחבר לעבודה שלי עם המטופלת :
- פונקצית האחזקה – אנזייה מציין כי "כשם שלעור פונקצית החזקת השלד והשרירים, כך גם ל'אני-עור' פונקציה של החזקת חיי הנפש". היכולת שלנו להרגיש מוחזקים קשורה לדרך בה הוחזקנו ע"י דמויות הוריות משמעותיות וזאת הן מבחינת ההחזקה הפיזית (של גופנו, הישענות, יציבה, תמיכה ועוד) והן מבחינה רגשית.
- פונקצית ההכלה – אנזייה מציין שפונקציה זו מופעלת בעיקר ע"י ה handling האימהי כאשר ייצוגו הנפשי של ה"אני-עור" בהקשר ההכלה קשור למשחקים בין האם לתינוקה ולתגובותיה לתחושותיו ורגישותו. אנזייה מוסיף (שם, ע"מ 149) : "כי חסך בפונקציית הכלה זו של ה'אני-עור' מביא לשתי צורות חרדה. חרדת ריגוש דחפי – מעורפל, תמידי, פזור, בלתי ניתן למיקום, בלתי ניתן לזיהוי, בלתי ניתן להרגעה – מצביעה על טופוגרפיה נפשית של גרעין ללא קליפה ; הסובייקט מחפש קליפה חלופית בכאב הפיזי או בחרדה הנפשית : הוא עוטף את עצמו ביסורים. במקרה השני, המעטפת קיימת, אך רציפותה מוכחדת בידי חרירים. זהו ה'אני-עור' המנוקב כמסננת: המחשבות והזיכרונות חומקים, אינם ניתנים לשימור. תחושת ההתרוקנות הפנימית מביאה לחרדה גדולה, ובראשה זו של ההתרוקנות מן התוקפנות הנחוצה לצורך הביטוי העצמי".
- פונקצית המגן-גרייה – אנזייה מציין (שם, ע"מ 150) כי פרויד טען ש"האם משמשת כמגן גרייה לתינוק וזאת – עפ"י ראות עיני – עד אשר ה'אני' המתפתח של התינוק מסוגל להישען על עורו שלו בצורה מספקת כדי לקבל על עצמו פונקציה זו". כאשר קיימת הפרזה או חסך במגן-הגרייה יתפתחו לדעת אנזייה תופעות רבות ומגוונות. הוא מציין כי טסטין תיארה "שני דימויי גוף השייכים בהתאמה לאוטיזם הראשוני והשניוני : 'אני' אמבה (כאשר אף לא אחת מפונקציות ה'אני-עור' נרכשת, לא התמיכה, לא ההכלה ולא מגן הגרייה ואין התוויה של דופן כפולה), 'אני'-צדף, בעל שריון קשיח הממלא את הממלא את מקומו של המיכל החסר ומסרב להניח ליתר הפונקציות של ה'אני-עור' להתפתח.
תיאור מקרה - מטופלת שלי מתארת ילדות רצופה כשלים מצד האם להחזיקה הן ברמה הרגשית (בעיקר כשלים דרך התעמרות) והן ברמה הגופנית (חסך מוקדם במגע קרוב, חוויה של דחייה גופנית). מטופלת זו נזכרת כי סביב גיל 5 ניסתה להישען ולהיתמך (פונקצית האחזקה) תוך שהיא מתחילה להישכב ולהשתרע על רגלי אמה והאחרונה בועטת אותה ממנה. מטופלת זו במהלך הטיפול יכלה לתאר את השומן שעוטף אותה כ"משהו להישען עליו ולהיות מוחזקת באמצעותו". אותה משענת יציבה, עימה היא מגיעה לטיפול, נטועה בצורה חזקה בכל חלקיה והרצון מחד להיפטר ממנה (מ"משענת השומן") והאימה בהיעלמותה מאידך משאיר אותה באמביוולנטיות ותקיעות מזה שנים רבות. מטופלת זו מוסיפה שגם בילדותה וגם בתקופות יותר מאוחרות כל הבעה של רגש "שלילי" כמו כעס ותסכול מול האם גרר התקפה חזקה יותר מצד האם כאשר הדרך היחידה שנשארה לה היה להגדיל את גופה ע"מ להכיל את רגשותיה (פונקצית ההכלה). בהקשר האחרון אייגן בספרו Toxic Nourishment מציג את עבודתו עם אליס ומציג את היותה "חסרת שיניים" מול האם כאשר התהליך הטיפולי שלו מולה כלל את האפשור שלו "לנעוץ" בה את שיניה ולחוש אולי לראשונה בחייה חוויה של נראות לכעס הרב עימו היא התהלכה לאורך חייה. מעבר לכך, מטופלת זו חשה איך ההתקפות הדורסניות של האם לא הצליחו להיעצר במגן-השומן אותו היא בנתה לאורך חייה ולמרות דבקותה במגן זה הוא לא הצליח להיות יעיל מספיק עבורה מול האם. למרות זאת ראינו כי השומן הצליח להקהות מכאובים שונים מול אנשים אחרים בחייה ולכן אנו בוחנים יחדיו יעילות מעטפת-השומן תוך התבוננות, בירור, חקירה והשערה כיצד יראו חייה בלי מגן זה (פונקצית מגן-הגרייה). התהליך הטיפולי מאפשר לי בהדרגה ובעדינות להתמוסס לתוך השומן שלה ובאמצעות הקשר שנרקם בינינו בהדרגה, העיבוד שלנו לחוויות העבר ולתהליכים בינינו - השינוי האיטי נרקם לו. חשוב לציין כי מטרתי אינה להחליף את השומן בעצמי ובטיפול ובמקום שהמטופלת תישען על השומן היא תשען עלי. בעצם התהליך הטיפולי אנו מקווים שהאחזקה, ההכלה וההגנה הטיפולית שלי תאפשר לה בהדרגה, לבחור אחרת, להיענות לקריאה הפנימית שלה להתייצב אל מול החיים ולאפשר לה למצוא בתוכה משענות, תמיכות, יציבות, הכלות והגנות פנימיות ובכך לאפשר לשומן לסגת בהדרגה למקומו הטבעי והמקורי.
סוף דבר
במאמר זה ניסתי להציג במקצת את גישתי התיאורטית והקלינית לטיפול בקשיים הסובבים את מערכת היחסים עם האוכל בדגש על הקשר בין מערכת יחסים זו לשאר מערכות היחסים שבחיינו.
המסע שלי, שהתחיל בגיל צעיר כילד שמן המתמודד עם רגשות רבים ולא מבוטאים שגרמו לי להיעלם בתוך חומת השומן שלי, דרך הרצון שלי למצוא דרך לעזור לעצמי ובהדרגה לאחרים והשינוי המקצועי אותו ביצעתי לפני 15 שנה וההחלטה לפני 7 שנים בשובי מסדנה אצל ג'נין רות' לכנות את עבודתי – "מטפל באכילה רגשית" – כל אלה סייעו לי לצקת לתוך ניסיוני האישי והמקצועי, שפע רב של גישות, תיאוריות, פילוסופיות המתוות את דרכי לעזור לא רק לאלה הנמצאים בקצה הטווח הפתולוגי אלא לכל אלה שנמצאים על הסקאלה עצמה וחשים כי איפשהו בדרך הם נשכחו ללא מענה הולם שיוכל להבין חויתית וקוגניטיבית כאחד את החיבור המיוחד שלהם בין אוכל לרגשות.
כולי תקווה שמאמר זה ישפוך מעט אור על אפשרויות הבנה מחד וטיפול ושינוי מאידך הן למטפלים שבינינו שמעוניינים ליצור מפגש במעט אחר עם מטופלים והן לאנשים שאותם נכנה "קהל רחב" שלעיתים איבדו תקווה או קרובים לכך בכל הנוגע למאבקם הקשור לאוכל, אכילה וגוף. מניסיוני שלי ומהעבודה שלי עם מטופלים, תמיד או כמעט תמיד, ניתן ללכת עוד דרך ולמצוא כיוונים חדשים ליצירת השינוי הארוך טווח שאותו רובנו כמהים אליו.
ביבליוגרפיה
1) אוגדן, תומס, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, עם עובד, 2005
2) אייגן, מייקל, תחושת מוות נפשי, תולעת ספרים, 2004
3) אנזייה, דידייה, ה'אני-עור' תולעת ספרים, 2004
4) מקדוגל, ג'ויס, תיאטרוני הגוף, דביר, 1998.
5) רות', ג'נין, אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה, אור-עם, 1993.
6) Eigen, Michael, Toxic Nourishment, Karnac, 1999.
על המחבר רוני מייזליש M.A - פסיכותרפיסט (אונ' בן גוריון) ועו"ס קליני (אונ' בר אילן)
חוקר את תופעת ה"אכילה הרגשית" על האספקטים השונים שלה ובראייה הוליסטית.
מטפל פרטני בעברי במרפאה הפסיכיאטרית מבוגרים בבית החולים סורוקה (במהלך לימודי התואר השני והפסיכותרפיה) עם דגש על מטופלות הסובלות מהפרעות אכילה והוריהן. מאז 2007 מטפל פרטני וקבוצתי באכילה רגשית. מנחה סדנאות ממוקדות לפריצת דרך ("ארוחה מודעת") וכן קבוצות תהליכיות לקהל הרחב. בנוסף לכך מנחה קבוצות לימוד, הדרכה והתפתחות למטפלים מאסכולות שונות בתחומי האכילה הרגשית ובכלל זה מלמד במרכז "שילוב" בטבעון, וכן לימדתי במכללת "רידמן" במגמה לפסיכותרפיה גופנית וכן קורסים יעודיים לדיאטניות בשיתוף עמותת "עתיד".
לצד עבודת הטיפול אני עוסק בהיבטים חינוכיים והדרכתיים לצוותים טיפוליים הן במסגרות כמו טיפות חלב, בתי ספר, גני ילדים והן במסגרות כמו מרפאות להפרעות אכילה, ליווי והדרכה לדיאטניות העסוקות בהיבטים רגשיים של עבודתן, מחלקות לבריאות נפש של קופות חולים שונות וכן לצוותים של בריאות הציבור במשרד הבריאות.
ב 2008 השתתפתי בקורס לימודי-חוויתי בנושא "מורכבות מערכת היחסים שלנו עם האוכל" בארה"ב אותו הנחתה ג'נין רות' (מחברת רב המכר "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה").
כל הזכויות שמורות לרוני מייזליש, אין להשתמש ולצטט ללא ציון המקור, אין להעתיק או לשכפל ללא אישור המחבר.
