סוף לתקווה: "הדרך הפרטית שלי"
לעיתים אנשים אומרים לי שישנם אנשים עם עודף משקל שטוב להם עם משקלם, שהם מאושרים, שהם השלימו עם זה שאין להם בעייה עם זה. אני עונה לאנשים אלו שמעולם לא פגשתי אדם עם עודף משקל שאחרי היכרות מעמיקה מספיק יוכל להגיד לי בבטחון שאין לו כלל בעייה להישאר עם עודף המשקל. בראייתי אנשים אלו התייאשו מהאפשרות להרזות, להגיע למשקל הרצוי וחשוב מכל – להישאר בו. כל האנשים עם עודף משקל מעוניינים לרדת במשקל ולהישאר רזים לנצח. אבל לא כולם מוכנים להודות בכך.
השבוע ראיתי גבר עם עודף משקל גדול שעל חולצתו מתנוססת האמרה never say never כלומר – הכל עדיין אפשרי. אינני מכיר אדם זה אולם האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי היתה שאדם זה עדיין מאמין שהדיאטה החדשה אותה יתחיל מחר תהיה זאת שתהפוך להיות הדיאטה האחרונה.
עצם התקווה של אדם זה שמחר יתרחש נס או שמשהו שמעולם לא עבד יתחיל לעבוד היא בעצם המכשול לכל תהליך של אכילה מודעת. התקווה הזו חוסמת אנשים להיות עם הייאוש, העצב והדיכאון שהם מדחיקים מכל אותם ניסיונות דיאטה שכשלו.
התהליך אותו מציעה גישת ה"אכילה הרגשית" מציעה לאנשים קודם כל להתייאש ולעזוב את התקווה. כל עוד התקווה קיימת לא תתקיים ההבנה העמוקה כי חייבת לבוא במקומה גישה אחרת לגמרי. עובדה שכל האנשים שמתמידים בדרך הדיאטה הצליחו בחייהם להשיל עשרות ומאות ק"ג וכן חזרו על תהליך זה מספר פעמים כלומר האנשים עם עודף המשקל ברובם אינם עצלנים, אינם חסרי מוטיבצייה ואינם חסרי נחישות.
ואולם הצעד הראשון לשינוי הוא לוותר על התקווה והציפייה לניסים. בראייתי ניסים וקסמים הם תוצאה של דרך ארוכה, איטית, פנימית הכוללת בנייה של יכולת התבוננות תוך כדי יצירת מרחב נפשי פנימי המאפשר מגוון רחב יותר של אפשרויות תגובה יצירתיות.
למשל אדם שכל חייב ניסה להרזות באמצעות דיאטה, ספורט וכדומה לא מסוגל להעלות על דעתו שחלק מענייני המשקל שלו מסתירים קונפליקטים רגשיים עמוקים ודרך ההתבוננות במערכת היחסים שלו עם האוכל שלמשל מאופיינת בחוסר שליטה מוחלטת ניתן להכיר אזורים שלמים בחייו בו הצורך שלו בשליטה מביא אותו למצבי מתח וסטרס שרק ההתפרקות סביב השולחן יכולה למתן ולאזן לחצים אלו.
לעיתים אומרים לי שאני "הורס מסיבות" כאשר אני מציע ל"לעזוב את התקווה בשקט". ועדיין חשוב שיהיה לנו תקווה לעתיד טוב יותר, מוטיבצייה לשינוי, למצוא בתוכנו חלקים אקטיביים. כשאני מדבר על תקווה אני מדבר על תקווה שמשהו שמעולם לא הצליח לנו "פתאום" יצליח. אני מציע לאנשים פשוט לחפש דרכים נוספות, חדשות, מפתיעות. דרכים שמתאימות להם. אולי יש בינינו שדיאטה מסויימת עם תפריט מסויים תתאים לו. אולם לרובנו היא לא תתאים.
אני מעודד אנשים למצוא את הדרך הפרטית שלהם סביב החיבורים הרגשיים שלהם אל האוכל ומנסה לבדוק האם חיבורים אלו, ההבנות, השינויים הקטנים בחייהם – כל אלה מסייעים להם להפחית את האכילה הרגשית שלהם.
אחד הספרים שסייע לי להבין את עניין "הדרך הפרטית" היה The road less travelled של הסופר Scott Peck. אני ממליץ בחום על קריאתו של הספר להבנת הקשר בין מציאת הדרך הפרטית שלי לבין היכולת שלי להביא שינויים משמעותיים לתוך חיי שלי.
לקריאה נוספת – האתר של מחבר הספר
http://www.mscottpeck.com
השבוע ראיתי גבר עם עודף משקל גדול שעל חולצתו מתנוססת האמרה never say never כלומר – הכל עדיין אפשרי. אינני מכיר אדם זה אולם האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי היתה שאדם זה עדיין מאמין שהדיאטה החדשה אותה יתחיל מחר תהיה זאת שתהפוך להיות הדיאטה האחרונה.
עצם התקווה של אדם זה שמחר יתרחש נס או שמשהו שמעולם לא עבד יתחיל לעבוד היא בעצם המכשול לכל תהליך של אכילה מודעת. התקווה הזו חוסמת אנשים להיות עם הייאוש, העצב והדיכאון שהם מדחיקים מכל אותם ניסיונות דיאטה שכשלו.
התהליך אותו מציעה גישת ה"אכילה הרגשית" מציעה לאנשים קודם כל להתייאש ולעזוב את התקווה. כל עוד התקווה קיימת לא תתקיים ההבנה העמוקה כי חייבת לבוא במקומה גישה אחרת לגמרי. עובדה שכל האנשים שמתמידים בדרך הדיאטה הצליחו בחייהם להשיל עשרות ומאות ק"ג וכן חזרו על תהליך זה מספר פעמים כלומר האנשים עם עודף המשקל ברובם אינם עצלנים, אינם חסרי מוטיבצייה ואינם חסרי נחישות.
ואולם הצעד הראשון לשינוי הוא לוותר על התקווה והציפייה לניסים. בראייתי ניסים וקסמים הם תוצאה של דרך ארוכה, איטית, פנימית הכוללת בנייה של יכולת התבוננות תוך כדי יצירת מרחב נפשי פנימי המאפשר מגוון רחב יותר של אפשרויות תגובה יצירתיות.
למשל אדם שכל חייב ניסה להרזות באמצעות דיאטה, ספורט וכדומה לא מסוגל להעלות על דעתו שחלק מענייני המשקל שלו מסתירים קונפליקטים רגשיים עמוקים ודרך ההתבוננות במערכת היחסים שלו עם האוכל שלמשל מאופיינת בחוסר שליטה מוחלטת ניתן להכיר אזורים שלמים בחייו בו הצורך שלו בשליטה מביא אותו למצבי מתח וסטרס שרק ההתפרקות סביב השולחן יכולה למתן ולאזן לחצים אלו.
לעיתים אומרים לי שאני "הורס מסיבות" כאשר אני מציע ל"לעזוב את התקווה בשקט". ועדיין חשוב שיהיה לנו תקווה לעתיד טוב יותר, מוטיבצייה לשינוי, למצוא בתוכנו חלקים אקטיביים. כשאני מדבר על תקווה אני מדבר על תקווה שמשהו שמעולם לא הצליח לנו "פתאום" יצליח. אני מציע לאנשים פשוט לחפש דרכים נוספות, חדשות, מפתיעות. דרכים שמתאימות להם. אולי יש בינינו שדיאטה מסויימת עם תפריט מסויים תתאים לו. אולם לרובנו היא לא תתאים.
אני מעודד אנשים למצוא את הדרך הפרטית שלהם סביב החיבורים הרגשיים שלהם אל האוכל ומנסה לבדוק האם חיבורים אלו, ההבנות, השינויים הקטנים בחייהם – כל אלה מסייעים להם להפחית את האכילה הרגשית שלהם.
אחד הספרים שסייע לי להבין את עניין "הדרך הפרטית" היה The road less travelled של הסופר Scott Peck. אני ממליץ בחום על קריאתו של הספר להבנת הקשר בין מציאת הדרך הפרטית שלי לבין היכולת שלי להביא שינויים משמעותיים לתוך חיי שלי.
לקריאה נוספת – האתר של מחבר הספר
http://www.mscottpeck.com
