עברו שש שנים מאז שכתבתי בפעם האחרונה" אודותיי". כמה חוויות עברו עלי מאותו קיץ 2008 מלהיב ומאתגר עת עיצבתי את הגרסה הראשונה של האתר שלי. בדיוק סיימתי את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית קלינית בבר אילן ולקראת הנסיעה שלי לסדנה אצל ג'נין רות ומפגש של "פעם בחיים" עם ארווין יאלום (שספרו " כשניטשה בכה"  דחף אותי עשור קודם לעולם הטיפול) – החלטתי שגם לי יהיה אתר. תוך חודש עיצבו לי, תכנתו לי וארגנו לי כרטיסי ביקור תואמים ויצאתי לאותו מסע ממנו חזר עם ידיעה עמוקה בליבי – אני מטפל באכילה רגשית.

עוד קודם לכן, בין השנים 2006-2008, טיפלתי כבר בתחום הפרעות האכילה בבית החולים בסורוקה, אבל ספרה של ג'נין, "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה", שטלטל אותי בקיץ 2007 ובעיקר השישה ימים במחיצתה גרמו לי לרצות לעבוד כעו"ס קליני ולאחר מכן כפסיכותרפיסט (אונ' בן גוריון) לא רק עם "קצה הטווח" הפתולוגי אלא עם כל האנשים באשר הם שמעוניינים לשנות את חייהם למרות הייאוש והאדישות, שמעוניינים להכיר חלקים חדשים בעצמם למרות הפחד ושרוצים להשיל מעצמם אמונות ודאגות לא להם למרות הידיעה שישלמו מחיר לא ידוע – ורציתי להציע להם לעשות זאת ע"י מדיטצייה שאותה אני מכנה: "התבוננות דרך מערכת היחסים עם האוכל כשער למודעות ושינוי.

המסע הפרטי והמקצועי שלי השתלבו לפני עשור ומחצה. עד גיל 29 בעיקר "החזקתי" את הרגשות שלי בפנים. משבר אישי על סף גיל ה 30 אילץ אותי לראשונה בחיי לשחרר "החזקה" זו ולתת לנהר הגדול של החיים לשטוף אותי. והנה. עברו 15 שנים ואני עדיין כאן. מטפל במטופלים פרטניים, מנחה קבוצות לקהל הרחב ולמטפלים ממגוון גישות ואסכולות, מדריך ומורה למטפלים, מורים, יועצים ועוד שמטרתי הכללית היא להעלות את המודעות לחיבור המיוחד בין אוכל ורגשות.

אני מושפע משפע רחב מאוד של זרמים מעולם הפסיכולוגיה, האמנות, הפילוסופיה והמוזיקה. בעולם הטיפולי הדמויות היותר משפיעות עלי הן: יאלום, מאהלר, פרנצי, אייגן, אוגדן, מק'דוגל, אנזייה ובאחרונה מצאו בליבי מקום מילותיו של קוהוט. כמובן שגם לפרויד יש מקום רחב בהשפעה הרחבה והלא מודעת, ועדיין אני זוכר את קיץ 2003 עת אני מסכם את שני ספריו "מבוא לפסיכואנליזה" ו"תרבות ללא נחת" לקראת תחילת התואר הראשון בלימודי העבודה הסוציאלית (2003-2005 במכללת אשקלון).

למוזיקה יש תפקיד גדול בחיי מאז ומתמיד והעדפה שלי היא לצלילים ולמילים של דפש מוד האחת והיחידה (ניתן לקרוא כמה פוסטים שלי בנושא בבלוג). גם לאושו ולעולמו וכן למדיטציה עפ"י גישתו של גוואנקה יש השפעה נכבדת על חיי. ארבעת המסעות שלי בהודו ועוד רבים אחרים במקומות אחרים בעולם נספגו בתוכי והם משרתים אותי בבניית ראיית חיים וטיפולית שמאפשרת לי ליצור תהליכים מגוונים עם האנשים בחיי.

כל כך הרבה עבר מאז הייתי ילד בן 6, רזה, שמח, חיוני. עליתי בהדרגה והפכתי ל"ילד שמן". לנצח הילדות שלי תשפיע על כל מה שעברתי מאז, על ההווה שלי ועל העתיד. ב 15 שנים האחרונות מצאתי לי דרך, אחדים קוראים לה "תהליך", או "הדרך הארוכה". אני הולך עם עצמי והמטופלים, מודרכים, תלמידים שלי לעבר כל מה שעוד לא הצלחנו להבין, להסביר וביחד יוצרים יחסים. ולפעמים היחסים המטיבים מצליחים לבנות משהו חדש וטוב, שמפצה על העבר ומצליח להתחבר לכל מה שנשאר שם "לא גמור", הרוס, שבור. ואז נולד משהו חדש. המטופל נולד והוא כבר מישהו אחר.

בארבע השנים האחרונות אני חולק את חיי עם שותפתי ל"טיול" הזה שאנו מכנים "חיים" – דנה. דנה – גם היא כמוני, מטפלת ואמנית בנשמתה וביחד אנו חולקים רגעים רבים וחולמים חלומות. מי ייתן והחלומות שלנו יתגשמו.

אעצור כאן, עד הפעם הבאה. אני יודע שכתבתי "אודותיי לייט" אבל זה מה שמדויק עכשיו. מי שיירצה לדעת יותר, להכיר, לשאול, להתייעץ ולעבור תהליך של בניית יחסים אנושיים שיחליפו בהדרגה את היחסים עם האוכל יותר ממוזמן ליצור קשר.

שיהיו לנו שנים טובות, ממלאות, חגיגיות. ונפגש בדרך.

רוני

 
 

טיפולים פרטניים

איך מסבירים מה אני עושה בחדר, עם כל מטופל/ת קורים דברים אחרים לגמרי. אחד הטקסטים היותר אהובים עלי שיכול במעט לתאר איך אני רואה טיפול הוא של מיקל איגן. להלן קטע מהפרק המיוחד שלו "רעב רגשי" שנותן תמונה לתהליך הטיפולי (ועדיין אי אפשר לתאר במילים את החוויה האינדוודואלית של כל תהליך טיפולי).
"אחד הדברים היפים בטיפול הוא הערך שהוא מייחס להצמחת היכולת לצמוח. מטפל צריך לחוות יופי זה על מנת שתהיה לו אמונה בו, ואולי אף זקוק לאמונה על מנת לחוות את עוצמת היופי הזה. שילה כנראה הרגישה שצמיחה היא בלתי אפשרית וכך איבדה את תחושת הצמיחה, ולהפך. איזה סוג של הזנה היא מצאה בחיים? היה עליה להסתפק בהזנה רעילה והיא תמיד היתה מוכנה להגיב למה שלא קבלה או לתערובת המזיקה שהייתה זמינה. היא בלעה רעלים כדי לשרוד. היא שנאה את החיים, את עצמה ואחרים בגלל העולם הנחות, המצומצם, שקבר אותה. באיזה מקום מלבד בטיפול יכולה אהבת היופי להחזיק מעמד זמן רב יותר או להשיג יתרון טקטי על ה"עצמי זבל"? איזה מזבלה יפה יכול להיות הטיפול. דורות של חומרים נפשיים מזהמים זורמים בתוך הטיפול. היופי שבטיפול שורד אותם. כמה יפה האוקיינוס למרות כל הפסולת שהוא מעכל. האם הוא יכול לעמוד בקצב של הרעלנים? ... מה שהופך את הטיפול למיוחד הוא הערכתו לזבל נפשי. המטפל יודע מה החשיבות של המיזבלה ביחסי גומלין אנושיים. בה בעת ישנה תחושה עמוקה של מה יכול לקרות בין אנשים, בתוך המיזבלה ומחוצה לה. יד אחת בחרא, השנייה ביופי, ובעזרת שתי ידיים צומחים מעגלים חדשים שלא ניתן היה לחלום אותם. המטפל בתוך החרא אינו זר מידי עבור המטופל או אז יכול המטפל בתוך היופי לעזור להתרומם." מתוך הפרק רעב רגשי בספר תחושת מוות נפשי של מייקל איגן