טקסי מעבר
לפני שבועיים התחתנתי. מילים לא יכולות לתאר כהלכה את השעות בהן אני ואשתי דנה צעדנו לתוך הטקס המדוייק והמתאים לנו. שבועות של התלבטויות, החלטות, שינויים ולבסוף הרפייה ושחרור ואמון שהדבר הנכון לנו יתרחש באותו ערב. השעות טסו להן ואני הרגשתי שאני ממשיך את דהירתי על רכבת הרים, מתלבש, מתפלל, שובר כוס, רוקד, מחבק אנשים יקרים ואז לאט לאט אחרי שאחרון האורחים עוזב והדיגיי מקפל את ציודו אני פוגש את אישתי. אנחנו יושבים בחצר ביתנו היכן שעד לפני כמה דקות החגיגה היתה בעיצומה ואנחנו מתחילים לעכל, לקלוט לתפוס את מה שכה קשה לי לתפוס. זה הרגיש קצת כמו חלום. החוויה היתה גדולה מידי מכפי שהצלחתי לארגן אותה בתוכי. שחררתי והלכנו לישון עם חיוך.
בעבודה שלי אני מתמקד בחיוניות של טקסים בחיים שלנו. למדתי מהמורה שלי גנין רות שהמשמעות של טקס היא בלסייע לנו לעבור מדרגת מודעת אחת לדרגת מודעות יותר גבוהה. טקסים משרתים אותי בייחוד בתקופות מעבר בהן אני פגיע יותר, מחוסר אנרגייה שנשאבת לתוך המאמץ להתמודד עם השינוי והמעבר לשלב חדש, לא מוכר המכיל בתוכו הרבה הבטחות חדשות לצד סכנות שקיימות בכל מרחב הכולל אנרגייה של "בלתי נודע".
הימים הללו הם ימים של שינוי. אני מתבונן באכילה הרגשית שלי. היא מבקרת אותי יותר מתקופות "רגילות". רצף האירועים לפני ואחרי החתונה רווים ב"חגיגות אכילה". אני יודע שזה התנהגותו של העולם ואני בחרתי להיות חלק ממנו ולא לחיות על אי בודד. אני משלם את חובי על הרצון שלי בקרבה למשפחה וחברים. איפה הגבול עובר? איפה אני מניח אותו ואומר "עד כאן, מספיק לי". אני מנסה למצוא את האיזון ומאפשר לעצמי להנות עם האוכל והאכילה ומתבונן היכן זה לא מתאים לי. ההתבוננות והמדיטצייה מסייעות לי ברגעים אלו ואני יודע שאחרי כל תקופה של שינוי ומעבר מגיעה לה תקופה יציבה יותר. עד השינוי והאתגר והמשבר הבא.
"אכילה רגשית" לראייתי היא לא תופעה שלילית במידה והיא לא מסכנת חיים או פוגעת משמעותית בחיינו. להפך. היא שומרת עלינו, היא "אוספת" אותנו ברגעים מורכבים. היא מרככת עוצמות רגשיות שבאותו שלב אין אנו מסוגלים להתמודד עימן ומולם. בגישתי אני מעודד אנשים לראות את הרגע בו אני אוכל או מעוניין לאכול ללא רעב פיסי כאות פנימי המנסה לתקשר עימי בדרך כלשהי ולדווח כי משהו קורה. עבורי ועבור רבים אחרים דרך התקשורת של עולמותיי הפנימיים היא דרך האכילה הרגשית ולכן אין ברצוני להעלימה, לרפאה, לסלקה ולהשמידה. אני רוצה להכירה, לחקור אותה ולראות האם ואיך אני יכול למצוא דרכים מתאימות יותר להקשיב וליישם את אותם מסרים פנימיים.
אני מתמקד בעבודתי לא רק בהיבט הטיפולי. בחודשים האחרונים לצד עבודתי עם הקהל הרחב באופן פרטני וקבוצתי, אני עוסק בהיבטים חינוכיים והדרכתיים לצוותים טיפוליים הן במסגרות כמו טיפות חלב, בתי ספר, גני ילדים והן במסגרות כמו מרפאות להפרעות אכילה, הדרכות לדיאטניות העסוקות בהיבטיים רגשיים של עבודתן, מחלקות לבריאות נפש של קופות חולים שונות וכן לצוותים של בריאות הציבור במשרד הבריאות. אני מאמין שעבודת חינוך נכונה יכולה בהדרגה לצמצם השמנה והפרעות אכילה. אין לי אשליות. התהליכים הם איטיים ואי אפשר למנוע לחלוטין תהליכים של הרס עצמי. אבל עדיין כולי תקווה שעבודת ההתבוננות והמודעות תביא לרבים מאיתנו חיים מאושרים יותר ומשמעותיים יותר.
בהמשך מצורפים פעילויות קרובות ומוזמנים להתעדכן גם דרך הפייסבוק בדף האישי שלי (roni maislish), בדף העסקי (אכילה רגשית) וכן בקבוצת "אכילה רגשית". במקביל אני מתכנן השנה לראשונה לקיים סדנת סופ"ש ממוקדת ובשבועות הקרובים אחליט על הפורמט והמיקום המיוחד שיאפשר לצד עבודת העטמק גם מנוחה והנאה של המשתתפים והמשתתפות.
מאחל לכולם ולכולן קיץ קריר ונעים עד כמה שאפשרר ולמתחתנים בקרוב מזל טוב גדול.
רוני
בעבודה שלי אני מתמקד בחיוניות של טקסים בחיים שלנו. למדתי מהמורה שלי גנין רות שהמשמעות של טקס היא בלסייע לנו לעבור מדרגת מודעת אחת לדרגת מודעות יותר גבוהה. טקסים משרתים אותי בייחוד בתקופות מעבר בהן אני פגיע יותר, מחוסר אנרגייה שנשאבת לתוך המאמץ להתמודד עם השינוי והמעבר לשלב חדש, לא מוכר המכיל בתוכו הרבה הבטחות חדשות לצד סכנות שקיימות בכל מרחב הכולל אנרגייה של "בלתי נודע".
הימים הללו הם ימים של שינוי. אני מתבונן באכילה הרגשית שלי. היא מבקרת אותי יותר מתקופות "רגילות". רצף האירועים לפני ואחרי החתונה רווים ב"חגיגות אכילה". אני יודע שזה התנהגותו של העולם ואני בחרתי להיות חלק ממנו ולא לחיות על אי בודד. אני משלם את חובי על הרצון שלי בקרבה למשפחה וחברים. איפה הגבול עובר? איפה אני מניח אותו ואומר "עד כאן, מספיק לי". אני מנסה למצוא את האיזון ומאפשר לעצמי להנות עם האוכל והאכילה ומתבונן היכן זה לא מתאים לי. ההתבוננות והמדיטצייה מסייעות לי ברגעים אלו ואני יודע שאחרי כל תקופה של שינוי ומעבר מגיעה לה תקופה יציבה יותר. עד השינוי והאתגר והמשבר הבא.
"אכילה רגשית" לראייתי היא לא תופעה שלילית במידה והיא לא מסכנת חיים או פוגעת משמעותית בחיינו. להפך. היא שומרת עלינו, היא "אוספת" אותנו ברגעים מורכבים. היא מרככת עוצמות רגשיות שבאותו שלב אין אנו מסוגלים להתמודד עימן ומולם. בגישתי אני מעודד אנשים לראות את הרגע בו אני אוכל או מעוניין לאכול ללא רעב פיסי כאות פנימי המנסה לתקשר עימי בדרך כלשהי ולדווח כי משהו קורה. עבורי ועבור רבים אחרים דרך התקשורת של עולמותיי הפנימיים היא דרך האכילה הרגשית ולכן אין ברצוני להעלימה, לרפאה, לסלקה ולהשמידה. אני רוצה להכירה, לחקור אותה ולראות האם ואיך אני יכול למצוא דרכים מתאימות יותר להקשיב וליישם את אותם מסרים פנימיים.
אני מתמקד בעבודתי לא רק בהיבט הטיפולי. בחודשים האחרונים לצד עבודתי עם הקהל הרחב באופן פרטני וקבוצתי, אני עוסק בהיבטים חינוכיים והדרכתיים לצוותים טיפוליים הן במסגרות כמו טיפות חלב, בתי ספר, גני ילדים והן במסגרות כמו מרפאות להפרעות אכילה, הדרכות לדיאטניות העסוקות בהיבטיים רגשיים של עבודתן, מחלקות לבריאות נפש של קופות חולים שונות וכן לצוותים של בריאות הציבור במשרד הבריאות. אני מאמין שעבודת חינוך נכונה יכולה בהדרגה לצמצם השמנה והפרעות אכילה. אין לי אשליות. התהליכים הם איטיים ואי אפשר למנוע לחלוטין תהליכים של הרס עצמי. אבל עדיין כולי תקווה שעבודת ההתבוננות והמודעות תביא לרבים מאיתנו חיים מאושרים יותר ומשמעותיים יותר.
בהמשך מצורפים פעילויות קרובות ומוזמנים להתעדכן גם דרך הפייסבוק בדף האישי שלי (roni maislish), בדף העסקי (אכילה רגשית) וכן בקבוצת "אכילה רגשית". במקביל אני מתכנן השנה לראשונה לקיים סדנת סופ"ש ממוקדת ובשבועות הקרובים אחליט על הפורמט והמיקום המיוחד שיאפשר לצד עבודת העטמק גם מנוחה והנאה של המשתתפים והמשתתפות.
מאחל לכולם ולכולן קיץ קריר ונעים עד כמה שאפשרר ולמתחתנים בקרוב מזל טוב גדול.
רוני
