לאכול את הזיכרון
כשהייתי ילד היה לנו מנהג משפחתי קבוע. כל שבת בבוקר היינו נאספים, אבי ושניי אחיי לבילוי משותף. אני זוכר שהייתי מתעורר את ריח הטיגון של ביצי העין, ה"שומים", הבצלים, הפלפלים והרגשתי שהחגיגה עוד שנייה מתחילה. תוך דקה היינו כולנו במטבח, מסייעים לאבי להפיק את האירוע המכונן של סוף השבוע. היינו יושבים סביב השולחן ומתענגים על טבילת החלה הרכה בחלמון הביצה שכונתה בפי אבי "טונקי" (זאת היתה מעין מסורת משפחתית ואבי סיפר שהמילה "טונקי" מקורה במילה dunk שפירושה השקעה בתוך נוזל). המסורת המשפחתית ממשיכה גם בדור שלנו ואחי מספר לי על ארוחות הבוקר של שבת בבוקר עת הוא מלמד את בנו הקטן לטבול בצהוב של הביצה ולצעוק "טונקי".
לרבים מאיתנו זכרונות הקשורים לארוחות משותפות, לערבים בהם בישלנו עם אחד מההורים, לצפייה משותפת בסרט העוסק במאכל מיוחד ועוד. מעבר לרגשות ומחשבות שמביאות אותנו לאכילה הרגשית גם לזיכרונות (טובים וקשים כאחד) יש יכולת והשפעה לגרום לנו לאכול כשאנו לא באמת רעבים. כשאנו רוצים להרגיש קרוב למישהו אהוב שנמצא רחוק או שהוא כבר לא איתנו אנחנו יכולים להיזכר בו דרך חוויה הקשורה לאכילה ובכך להרגיש קצת יותר קרובים. לעיתים אנחנו לא חייבים לעשות זאת סביב געגוע לאדם אלא געגוע לעיר אהובה או עיר שבא הרגשתי אהבה ואז למשל אנחנו אנשים משתפים אותי שהם נהנים לאכול שניצל ע"מ להיזכר בחופשה המדהימה שלהם בוינה שם נהנו בכל ערב משניצל וינאי ענק.
היכולת שלנו להתבונן בתהליך ההיזכרות ולהפריד אותו מהאכילה הרגשית שלנו תוך זיהוי המחשבה האוטומטית – עומדת בבסיס העבודה סביב מערכות יחסים של אנשים עם אוכל. כאשר מטופלת שלי מלפני 5 שנים התחילה להתבונן בדפוס הקבוע שלה לאכול קנלוני תרד בכל יום חמישי בערב הצלחנו בהדרגה לחבר את הקשר בין תחילתו של סוף השבוע והחרדה מבדידות במהלכו לבין הארוחות המשפחתיות בבית אבא עת הוא היה מכין מאכלים איטלקיים סביבם המשפחה היתה מתחברת. כאשר הצלחנו לראות את החיבור הרגשי דרך הצורך להיזכר ע"מ להפחית את תחושת הריקנות מחד והצורך שלה להעצים את תחושת הביחד מאידך, היתה פריצת דרך בתהליך.
השלב הבא היה עבודה סביב תחושת הבדידות והריקנות וכאשר היא הצליחה להתאבל על אותה מסורת משפחתית שבהדרגה דעכה (תוך שהיא מבטאת כעס, כאב ובעיקר פספוס שאותן ארוחות משפחתיות לא תרמו מספיק לדעתה להתקרבות הדדית), היא הסכימה ליצור מסורת חדשה שלה שלא הייתה קשורה כלל באוכל אלא מפגש חברתי סביב עניין משותף עם חבריה בתחום האומנות.
ועדיין לכולנו זכרונות מכל הסוגים שקשורים באוכל, בישול וכל מה שמסביב. גישת ה non diet approach איננה מבקשת להימנע מזכרונות אלא או אפילו מחיבור הזיכרון לרגש סביב האוכל. הגישה מעודדת התבוננות בחיבור זיכרון-אוכל-רגש. ההתבוננות תאפשר לנו לבנות בתוכנו בהדרגה יכולת של בחירה וצמצום תגובות אוטומטיות בהן ההליכה לאוכל סביב זיכרון ורגש איננה נשלטת ואנו מרגישים רק "שמשהו קורה לנו". כאשר לא נזהה חיבורים אלו נדבק בגרסה הנפוצה :"פשוט – אני אוהב לאכול" ולא נוכל להבחין מתי אנחנו אוכלים (או מבשלים) במקום להיות עם הרגשות, המחשבות ובעיקר עם הזיכרונות שלנו.
לאחר שאנחנו מזהים טוב יותר חיבורים אלו ומבינים איך הם התפתחו יש לנו אפשרות לבחור אחרת. אפשרות לנהל את הרגשות שלנו בנפרד מהצורך לאכול כאשר אנחנו לא באמת רעבים. אז אנחנו מתבוננים בצורך שלנו לחבר בין אוכל לזיכרון ולהחליט אם אנחנו רוצים להישאר עם החיבור או לא.
לפני כשנתיים, במהלך הסדנה אצל ג'נין רות' (מחברת רב המכר "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה), ג'נין שאלה שוב על הבחירה במזון מסוים. סיפרתי כי לעתים אני בוחר במזון לא רק מפני שאני אוהב את הטעם שלו, אלא גם כי דרך המזון הספציפי אני נזכר בתקופה או במקום מיוחד. נתתי דוגמה לטוסט גבינה עם טונה שאני מכין מדי פעם, דרכו אני מתחבר בזיכרון לנסיעותיי להודו (ממש אומר לעצמי "בוא נרגיש קצת הודו דרך האוכל"), שם בשבוע הראשון במסע הראשון הייתי נוהג לאכול את הטוסט. תוך שאני מדבר על הקשר בין טוסט הטונה להודו נזכרתי שה"רומן" שלי עם טוסט הטונה לא התחיל בהודו. לפני הרבה שנים, בתחילת קשר רומנטי משמעותי בחיי, חברתי הכינה לי כמעט בכל ערב טוסט טונה. הרגשתי שהתמונה מתבהרת. לפעמים אני אוכל לא כי אני רעב, אני אוכל כדי להיזכר.
עם השנים, כאשר ראייתי התחדדה בהדרגה, אני יכול לזהות בדר"כ מתי הטוסט הוא בשביל להיזכר ומתי הבטן שלי "מבקשת" טוסט. ועדיין, לעיתים, אני מאפשר לעצמי לאכול ע"מ להיזכר. כולנו זקוקים לכך מידי פעם
לרבים מאיתנו זכרונות הקשורים לארוחות משותפות, לערבים בהם בישלנו עם אחד מההורים, לצפייה משותפת בסרט העוסק במאכל מיוחד ועוד. מעבר לרגשות ומחשבות שמביאות אותנו לאכילה הרגשית גם לזיכרונות (טובים וקשים כאחד) יש יכולת והשפעה לגרום לנו לאכול כשאנו לא באמת רעבים. כשאנו רוצים להרגיש קרוב למישהו אהוב שנמצא רחוק או שהוא כבר לא איתנו אנחנו יכולים להיזכר בו דרך חוויה הקשורה לאכילה ובכך להרגיש קצת יותר קרובים. לעיתים אנחנו לא חייבים לעשות זאת סביב געגוע לאדם אלא געגוע לעיר אהובה או עיר שבא הרגשתי אהבה ואז למשל אנחנו אנשים משתפים אותי שהם נהנים לאכול שניצל ע"מ להיזכר בחופשה המדהימה שלהם בוינה שם נהנו בכל ערב משניצל וינאי ענק.
היכולת שלנו להתבונן בתהליך ההיזכרות ולהפריד אותו מהאכילה הרגשית שלנו תוך זיהוי המחשבה האוטומטית – עומדת בבסיס העבודה סביב מערכות יחסים של אנשים עם אוכל. כאשר מטופלת שלי מלפני 5 שנים התחילה להתבונן בדפוס הקבוע שלה לאכול קנלוני תרד בכל יום חמישי בערב הצלחנו בהדרגה לחבר את הקשר בין תחילתו של סוף השבוע והחרדה מבדידות במהלכו לבין הארוחות המשפחתיות בבית אבא עת הוא היה מכין מאכלים איטלקיים סביבם המשפחה היתה מתחברת. כאשר הצלחנו לראות את החיבור הרגשי דרך הצורך להיזכר ע"מ להפחית את תחושת הריקנות מחד והצורך שלה להעצים את תחושת הביחד מאידך, היתה פריצת דרך בתהליך.
השלב הבא היה עבודה סביב תחושת הבדידות והריקנות וכאשר היא הצליחה להתאבל על אותה מסורת משפחתית שבהדרגה דעכה (תוך שהיא מבטאת כעס, כאב ובעיקר פספוס שאותן ארוחות משפחתיות לא תרמו מספיק לדעתה להתקרבות הדדית), היא הסכימה ליצור מסורת חדשה שלה שלא הייתה קשורה כלל באוכל אלא מפגש חברתי סביב עניין משותף עם חבריה בתחום האומנות.
ועדיין לכולנו זכרונות מכל הסוגים שקשורים באוכל, בישול וכל מה שמסביב. גישת ה non diet approach איננה מבקשת להימנע מזכרונות אלא או אפילו מחיבור הזיכרון לרגש סביב האוכל. הגישה מעודדת התבוננות בחיבור זיכרון-אוכל-רגש. ההתבוננות תאפשר לנו לבנות בתוכנו בהדרגה יכולת של בחירה וצמצום תגובות אוטומטיות בהן ההליכה לאוכל סביב זיכרון ורגש איננה נשלטת ואנו מרגישים רק "שמשהו קורה לנו". כאשר לא נזהה חיבורים אלו נדבק בגרסה הנפוצה :"פשוט – אני אוהב לאכול" ולא נוכל להבחין מתי אנחנו אוכלים (או מבשלים) במקום להיות עם הרגשות, המחשבות ובעיקר עם הזיכרונות שלנו.
לאחר שאנחנו מזהים טוב יותר חיבורים אלו ומבינים איך הם התפתחו יש לנו אפשרות לבחור אחרת. אפשרות לנהל את הרגשות שלנו בנפרד מהצורך לאכול כאשר אנחנו לא באמת רעבים. אז אנחנו מתבוננים בצורך שלנו לחבר בין אוכל לזיכרון ולהחליט אם אנחנו רוצים להישאר עם החיבור או לא.
לפני כשנתיים, במהלך הסדנה אצל ג'נין רות' (מחברת רב המכר "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה), ג'נין שאלה שוב על הבחירה במזון מסוים. סיפרתי כי לעתים אני בוחר במזון לא רק מפני שאני אוהב את הטעם שלו, אלא גם כי דרך המזון הספציפי אני נזכר בתקופה או במקום מיוחד. נתתי דוגמה לטוסט גבינה עם טונה שאני מכין מדי פעם, דרכו אני מתחבר בזיכרון לנסיעותיי להודו (ממש אומר לעצמי "בוא נרגיש קצת הודו דרך האוכל"), שם בשבוע הראשון במסע הראשון הייתי נוהג לאכול את הטוסט. תוך שאני מדבר על הקשר בין טוסט הטונה להודו נזכרתי שה"רומן" שלי עם טוסט הטונה לא התחיל בהודו. לפני הרבה שנים, בתחילת קשר רומנטי משמעותי בחיי, חברתי הכינה לי כמעט בכל ערב טוסט טונה. הרגשתי שהתמונה מתבהרת. לפעמים אני אוכל לא כי אני רעב, אני אוכל כדי להיזכר.
עם השנים, כאשר ראייתי התחדדה בהדרגה, אני יכול לזהות בדר"כ מתי הטוסט הוא בשביל להיזכר ומתי הבטן שלי "מבקשת" טוסט. ועדיין, לעיתים, אני מאפשר לעצמי לאכול ע"מ להיזכר. כולנו זקוקים לכך מידי פעם
