אכילה רגשית ויום כיפור
לפני כחודש שוחחתי עם קולגה שלי לאחר שלא ניפגשנו כשנה. תוך כדי שאנו מעדכנים זה את זו בהתפתחויות השונות של חיינו הגענו לתחום האכילה הרגשית ששנינו מכירים היטב הן מהזוית של המטפלים שהנינו והן מהזווית האישית. במהלך השיחה הודינו כי אנו נמצאים בשלב מעבר כלשהו. ניסינו יחדיו להגדיר שלב זה ולא הצלחנו. הבנו כי שלב המודעות שהיינו מצויים בו שנים רבות תם אולם לא מצאנו את המקפצה לשלב הבא. שלב המודעות אפשר לנו להבחין (רוב הזמן) מתי אנו אוכלים באופן רגשי (כלומר עקב רגש, מחשבה או זיכרון שרצינו להדחיק) ומתי אנו אוכלים כי אנו באמת רעבים. ולמרות שאני אוכל באופן מודע המשקל שלי נשאר יציב בשנתיים האחרונות ואני מתקשה להוריד מספר ק"ג שהייתי מאוד שמח להיפטר מהם. השיחה עם הקולגה נמשכה לה תוך שאני נודד במחשבותיי ולא ממש מקשיב לסיפוריה אודות מערכת היחסים שלה עם האוכל. לשניה אחת המחשבות שלי פסקו ונעצרו במחשבה על כמויות האוכל שאני מכניס לגופי. למרות המודעות הגבוהה שלי סביב האוכל שאלתי את עצמי האם אני באמת זקוק לכל המזון שנכנס לגופי. עניתי לעצמי שאני זקוק להרבה פחות.
חודש מאוחר יותר הגיע יום הכיפורים. במהלך השבע שנים האחרונות, השנה לא הייתי בחו"ל במסגרת טיול, סדנה או מסע לגילוי עצמי. השנה הייתי בבית עם בת הזוג שלי ולראשונה זה 20 שנה צמתי. בתחילה ניסיתי להתנגד לרעיון מאחר שבתהליך ההתפתחות שעברתי סביב מערכת היחסים שלי עם האוכל, צום נתפס אצלי כמאמץ, כהימנעות ובעיקר כפעולה נגד הזרימה הטבעית של הגוף. למרות זאת, החלטתי לחקור את גבולות הרעב, הגוף והנפש וכל מה שביניהם. לאחר כשעה שהצום החל חשתי צמא אדיר ובמשך שעתיים ניסיתי להתמודד איתו ללא הצלחה. החלטתי שהפעם אתמודד עם נושא האכילה בצום ולא השתייה ואפשרתי לגופי ללגום חצי כוס של מים ובמהלך השעתיים שלאחר מכן סיימתי את הכוס. נרגעתי והתחלתי להתבונן ברעב. להפתעתי במהלך ה 20 שעות שנותרו לצום כמעט לא חשתי רעב. במהלך זמן זה ישנתי, שוחחתי, קראתי וסתם ישבתי והתבוננתי בעצים מחוץ לביתי. חיכיתי בציפייה לרעב שיגרום לי להתמודד עם הצום הזה והוא מאן להופיע.
השעות חלפו וכבר הצום עמד להסתיים ובמקום לחוש הקלה שבקרוב אוכל שוב לשתות ולאכול כאוות נפשי חשתי אכזבה גדולה. רציתי לעבור תהליך של סיגוף נזירי ובמקום זה קיבלתי תהליך חלק של הפסקת האכילה ל 26 שעות. לאחר הצום שתינו תה נענע ועוגיות והודינו שעבור שנינו מדובר היה בצום הקל ביותר שחווינו. נשארתי עם השאלות : האם כה קל לי לא לאכול במשך יותר מיממה ? מה זה אומר על כמויות המזון שאני צורך בכל יום? האם אני באמת אוכל באופן מודע ? האם אני מתמקד מספיק בשאלה כמה אני אוכל או שבמהלך השנים האחרונות "נתקעתי" בשאלה האם אני אוכל בלי להיות רעב ? שאלות נוספות עלו בראשי במהלך השעות שלאחר הצום וכולם כיוונו אותי לצורך שלי לבדוק עם עצמי ועם המטופלים שלי את נושא הכמויות.
ההשערה שלי שרובנו, למרות המודעות לאכילה הרגשית שלנו, צורכים הרבה יותר מזון ממה שאנו זקוקים באמת. יחד עם זאת נראה לי כי ישנה חשיבות עליונה ליכולת שלנו להציץ מעבר למודעות סביב האכילה הרגשית ולבדוק במהלך הארוחה (שכאשר התחלנו בה היינו רעבים) מתי אנו שבעים ובעיקר למה (for what) אנו זקוקים, כלומר לדעת את הגבולות של הצרכים שלי לא בנקודה סטטית אלא במהלך תנועה דינאמית.
אני מרגיש כי הצום ביום כיפור זה היווה הזדמנות אמיתית בשבילי לצלול שוב לעומק האכילה הרגשית שלי ולהביא תובנות חדשות לגברים והנשים שאני עובד איתם. המעניין הוא כי למרות שאני עוסק בתחום זה שנים רבות, רק החוויה הגופנית שעברתי בצום והדיאלוג המצומצם (או חוסר הדיאלוג) עם קיבתי הבהיר לי כמה הדרך להבנת האכילה הרגשית היא מורכבת. בעיקר הבנתי כי אני כמו רבים אחרים משוכנעים כי גופנו זקוק לכל כך הרבה אוכל ולא סומכים עליו שהוא ידע להודיע לנו בשעת הצורך. לדעתי התבוננות ביכולת שלנו להקשיב למרכיבים השונים בגוף-נפש שלנו ולהתמקד במסרים העדינים ביותר יכולים להביא אותנו לשלבים מתקדמים יותר במעבר מאכילה רגשית לאכילה מודעת ויצירת שינויי ארוכי טווח סביב מערכת היחסים שלנו עם האוכל, תוך שאנו לא שוכחים להתבונן שוב ושוב למה (for what) עוד הגוף שלנו זקוק ללא קשר לאוכל.
חודש מאוחר יותר הגיע יום הכיפורים. במהלך השבע שנים האחרונות, השנה לא הייתי בחו"ל במסגרת טיול, סדנה או מסע לגילוי עצמי. השנה הייתי בבית עם בת הזוג שלי ולראשונה זה 20 שנה צמתי. בתחילה ניסיתי להתנגד לרעיון מאחר שבתהליך ההתפתחות שעברתי סביב מערכת היחסים שלי עם האוכל, צום נתפס אצלי כמאמץ, כהימנעות ובעיקר כפעולה נגד הזרימה הטבעית של הגוף. למרות זאת, החלטתי לחקור את גבולות הרעב, הגוף והנפש וכל מה שביניהם. לאחר כשעה שהצום החל חשתי צמא אדיר ובמשך שעתיים ניסיתי להתמודד איתו ללא הצלחה. החלטתי שהפעם אתמודד עם נושא האכילה בצום ולא השתייה ואפשרתי לגופי ללגום חצי כוס של מים ובמהלך השעתיים שלאחר מכן סיימתי את הכוס. נרגעתי והתחלתי להתבונן ברעב. להפתעתי במהלך ה 20 שעות שנותרו לצום כמעט לא חשתי רעב. במהלך זמן זה ישנתי, שוחחתי, קראתי וסתם ישבתי והתבוננתי בעצים מחוץ לביתי. חיכיתי בציפייה לרעב שיגרום לי להתמודד עם הצום הזה והוא מאן להופיע.
השעות חלפו וכבר הצום עמד להסתיים ובמקום לחוש הקלה שבקרוב אוכל שוב לשתות ולאכול כאוות נפשי חשתי אכזבה גדולה. רציתי לעבור תהליך של סיגוף נזירי ובמקום זה קיבלתי תהליך חלק של הפסקת האכילה ל 26 שעות. לאחר הצום שתינו תה נענע ועוגיות והודינו שעבור שנינו מדובר היה בצום הקל ביותר שחווינו. נשארתי עם השאלות : האם כה קל לי לא לאכול במשך יותר מיממה ? מה זה אומר על כמויות המזון שאני צורך בכל יום? האם אני באמת אוכל באופן מודע ? האם אני מתמקד מספיק בשאלה כמה אני אוכל או שבמהלך השנים האחרונות "נתקעתי" בשאלה האם אני אוכל בלי להיות רעב ? שאלות נוספות עלו בראשי במהלך השעות שלאחר הצום וכולם כיוונו אותי לצורך שלי לבדוק עם עצמי ועם המטופלים שלי את נושא הכמויות.
ההשערה שלי שרובנו, למרות המודעות לאכילה הרגשית שלנו, צורכים הרבה יותר מזון ממה שאנו זקוקים באמת. יחד עם זאת נראה לי כי ישנה חשיבות עליונה ליכולת שלנו להציץ מעבר למודעות סביב האכילה הרגשית ולבדוק במהלך הארוחה (שכאשר התחלנו בה היינו רעבים) מתי אנו שבעים ובעיקר למה (for what) אנו זקוקים, כלומר לדעת את הגבולות של הצרכים שלי לא בנקודה סטטית אלא במהלך תנועה דינאמית.
אני מרגיש כי הצום ביום כיפור זה היווה הזדמנות אמיתית בשבילי לצלול שוב לעומק האכילה הרגשית שלי ולהביא תובנות חדשות לגברים והנשים שאני עובד איתם. המעניין הוא כי למרות שאני עוסק בתחום זה שנים רבות, רק החוויה הגופנית שעברתי בצום והדיאלוג המצומצם (או חוסר הדיאלוג) עם קיבתי הבהיר לי כמה הדרך להבנת האכילה הרגשית היא מורכבת. בעיקר הבנתי כי אני כמו רבים אחרים משוכנעים כי גופנו זקוק לכל כך הרבה אוכל ולא סומכים עליו שהוא ידע להודיע לנו בשעת הצורך. לדעתי התבוננות ביכולת שלנו להקשיב למרכיבים השונים בגוף-נפש שלנו ולהתמקד במסרים העדינים ביותר יכולים להביא אותנו לשלבים מתקדמים יותר במעבר מאכילה רגשית לאכילה מודעת ויצירת שינויי ארוכי טווח סביב מערכת היחסים שלנו עם האוכל, תוך שאנו לא שוכחים להתבונן שוב ושוב למה (for what) עוד הגוף שלנו זקוק ללא קשר לאוכל.
