אכילה רגשית אצל גברים
מזה שנים אני עובד עם נשים המגיעות אלי עקב מערכת יחסים מורכבת עם האוכל. חלקן מגיעות עם עודף משקל וחלקן מגיעות בגלל סיבות אחרות ביניהן ניתן לציין עודף מחשבות הקשורות לאוכל, דיאטה, תזונה, תפריטים, בישול וכו', ואחרות מגיעות כי הבת שלהן בעלת עודף משקל או "סרבנית" אכילה.
הגברים נשארו בבית. מידי פעם היה מגיע אלי גבר לטיפול פרטני או לקבוצה אולם מהר מאוד היה עוזב תוך שהוא מאשים אותי שאני הורס לו את החגיגה עם האוכל ומה רע לאהוב לאכול. מספר מועט של גברים שהכרתי הסכימו להתבונן בסיבות בגינן התפתחה אצלם מערכת יחסים מורכבת עם האוכל ויותר מכך בסיבות שמערכת זו משתמרת בגופם ונפשם. גברים אלו הודו בסופו של דבר כי לעיתים הם אוכלים לא כי הם רעבים אלא בגלל סיבות אחרות כלומר גברים אלו הסכימו להודות שלעיתים הם חלשים ומאבדים שליטה.
לכן, כאשר התקבצו סביבי שלושים גברים בפסטיבל שיווה המתמקד בהעצמת הגבריות מאוד התרגשתי. לראשונה נפלה בחלקי לא רק להציג את ה"תורה" שלי אלא לסייע לגברים להתבונן ולהתמודד עם רגשות, מחשבות וזכרונות הקשורים לאוכל.
בתחילה נגענו בהבנה הראשונית לגבי מהות האכילה הרגשית, תפקידיה (לווסת סטרס), ביטוייה השונים וכן היותה חלק מגישת ה non diet approach הטוענת שכל דיאטה סופה להסתיים יום אחד וכראייה לכך רק שלושה אנשים ממאה יורדים במשקלם ונשארים בו לאורך חמש שנים ומעלה.
לאחר מכן החלה העבודה עם האוכל שניצב על הבופה. הגברים ניגשו לשולחן ואחד אחד בחרו את המזון המתאים להם. לאחר שכולם מילאו את הצלחות ביקשתי מהם להתבונן בתחושת הרעב הגופנית, בצורת הבחירה ובמהותה (כמה מהר בחרו את האוכל ובאיזה אוכל בחרו ולמה), לאיזה טעמים הם מצפים ועוד. חלק מהגברים הסכים לענות אולם התשובות היו קונקרטיות ועסקו בבחירות ותחושות פספוס של אוכל. לאחר מספר דקות של אכילה ביקשתי מהם להפסיק ושאלתי שוב את השאלות. בהדרגה השיח החל יותר לנוע לעבר החיים כלומר לבחירות ולתחושת הפספוס בחלקים אחרים של החיים מעבר לאוכל.
לאחר סבב דומה נוסף, החליטו עשרה גברים להישאר ולעבור למסגרת מצומצמת יותר של קבוצה אינטימית. במשך כשעה וחצי שוחחנו על יחסים משפחתיים עם בנות זוגנו, ילדנו, הורינו, על ההסטוריה שלנו סביב האוכל. אחת התובנות המשמעותיות היתה קשורה לשליטה והיכולת של האוכל והעיסוק בו להשיג לנו תחושה של וודאות. תובנה אחרת היתה קשורה למקום שלי עם עצמי ומול העולם ואיך האוכל מאפשר לאלה שלא מוצאים בית להוות בית בעצמו. שוחחנו על הקושי שלנו להגיד "לא" מפאת הפחד שיראו בנו תוקפנים. התבוננו שדחיסת פחד זה מביאה אותנו להיות תוקפנים בצורות אחרות.
לקראת סוף התהליך בחנו את עצמנו. היו כאלה שלא התחברו לתהליך ולא הבינו מה אנחנו "חופרים" בהרגלי אכילה מאחר ולטענתם "אוכל זה טעים ובריא ולא צריך לעשות עניין מכל דבר". להפתעתי, רוב הגברים חשבו אחרת. בעיקר הם הדגישו את ההפתעה שחשו בסוף בסדנה מאחר וקיבלו זווית חדשה להתבונן במערכת היחסים שלהם עם האוכל ולראות אותה כדלת שמזמינה לבדוק נושאים נוספים בעולמם הרגשי.
בחוויה האישית, הרגשתי כי סדנה ראשונה זו מהווה "טעימה" ראשונה לדרך חדשה בה ארצה לעבוד עם גברים בעיקר סביב הקשר בין אוכל לגבריות. להערכתי יותר גברים יסכימו בשנים הקרובות לבדוק חיבורים ולא ייראו באכילה הרגשית שלהם חולשה אלא הזדמנות להתפתחות אישית.
הגברים נשארו בבית. מידי פעם היה מגיע אלי גבר לטיפול פרטני או לקבוצה אולם מהר מאוד היה עוזב תוך שהוא מאשים אותי שאני הורס לו את החגיגה עם האוכל ומה רע לאהוב לאכול. מספר מועט של גברים שהכרתי הסכימו להתבונן בסיבות בגינן התפתחה אצלם מערכת יחסים מורכבת עם האוכל ויותר מכך בסיבות שמערכת זו משתמרת בגופם ונפשם. גברים אלו הודו בסופו של דבר כי לעיתים הם אוכלים לא כי הם רעבים אלא בגלל סיבות אחרות כלומר גברים אלו הסכימו להודות שלעיתים הם חלשים ומאבדים שליטה.
לכן, כאשר התקבצו סביבי שלושים גברים בפסטיבל שיווה המתמקד בהעצמת הגבריות מאוד התרגשתי. לראשונה נפלה בחלקי לא רק להציג את ה"תורה" שלי אלא לסייע לגברים להתבונן ולהתמודד עם רגשות, מחשבות וזכרונות הקשורים לאוכל.
בתחילה נגענו בהבנה הראשונית לגבי מהות האכילה הרגשית, תפקידיה (לווסת סטרס), ביטוייה השונים וכן היותה חלק מגישת ה non diet approach הטוענת שכל דיאטה סופה להסתיים יום אחד וכראייה לכך רק שלושה אנשים ממאה יורדים במשקלם ונשארים בו לאורך חמש שנים ומעלה.
לאחר מכן החלה העבודה עם האוכל שניצב על הבופה. הגברים ניגשו לשולחן ואחד אחד בחרו את המזון המתאים להם. לאחר שכולם מילאו את הצלחות ביקשתי מהם להתבונן בתחושת הרעב הגופנית, בצורת הבחירה ובמהותה (כמה מהר בחרו את האוכל ובאיזה אוכל בחרו ולמה), לאיזה טעמים הם מצפים ועוד. חלק מהגברים הסכים לענות אולם התשובות היו קונקרטיות ועסקו בבחירות ותחושות פספוס של אוכל. לאחר מספר דקות של אכילה ביקשתי מהם להפסיק ושאלתי שוב את השאלות. בהדרגה השיח החל יותר לנוע לעבר החיים כלומר לבחירות ולתחושת הפספוס בחלקים אחרים של החיים מעבר לאוכל.
לאחר סבב דומה נוסף, החליטו עשרה גברים להישאר ולעבור למסגרת מצומצמת יותר של קבוצה אינטימית. במשך כשעה וחצי שוחחנו על יחסים משפחתיים עם בנות זוגנו, ילדנו, הורינו, על ההסטוריה שלנו סביב האוכל. אחת התובנות המשמעותיות היתה קשורה לשליטה והיכולת של האוכל והעיסוק בו להשיג לנו תחושה של וודאות. תובנה אחרת היתה קשורה למקום שלי עם עצמי ומול העולם ואיך האוכל מאפשר לאלה שלא מוצאים בית להוות בית בעצמו. שוחחנו על הקושי שלנו להגיד "לא" מפאת הפחד שיראו בנו תוקפנים. התבוננו שדחיסת פחד זה מביאה אותנו להיות תוקפנים בצורות אחרות.
לקראת סוף התהליך בחנו את עצמנו. היו כאלה שלא התחברו לתהליך ולא הבינו מה אנחנו "חופרים" בהרגלי אכילה מאחר ולטענתם "אוכל זה טעים ובריא ולא צריך לעשות עניין מכל דבר". להפתעתי, רוב הגברים חשבו אחרת. בעיקר הם הדגישו את ההפתעה שחשו בסוף בסדנה מאחר וקיבלו זווית חדשה להתבונן במערכת היחסים שלהם עם האוכל ולראות אותה כדלת שמזמינה לבדוק נושאים נוספים בעולמם הרגשי.
בחוויה האישית, הרגשתי כי סדנה ראשונה זו מהווה "טעימה" ראשונה לדרך חדשה בה ארצה לעבוד עם גברים בעיקר סביב הקשר בין אוכל לגבריות. להערכתי יותר גברים יסכימו בשנים הקרובות לבדוק חיבורים ולא ייראו באכילה הרגשית שלהם חולשה אלא הזדמנות להתפתחות אישית.
