כמה שוקל השקר
לפני כשנה טיפלתי בנער שמנמנן. במהלך רוב הפגישות הוא המעיט בדיבורים והתקשה לשתף אותי ברגשותיו. העברנו את הזמן במשחקי כדור וקופסה ומידי פעם שוחחנו על יחסיו עם משפחתו ועם חבריו בבית הספר. לאחר כמה חודשי עבודה משותפים הוא החל לדבר עימי על הקושי שלו לעמוד מול הפצרותיה של אימו שכמעט בכל ארוחה משותפת היתה גוערת בו על כך שלא סיים את האוכל. היא היתה פונה אליו באמרות כדוגמת :"לא זורקים אוכל", "עמלתי כל כך קשה להכין לך את האוכל" ועוד. המטופל שלי התקשה לבטא מול אימו את רגשותיו והקושי שלו לאכזב אותה ולראות אותה עצובה כשלא היה מספיק רעב לסיים את הארוחה.
באחד המפגשים הצעתי לו להזמין את אימא שלו לאחד המפגשים ולשוחח איתה על הנושא. לאחר שהרגעתי אותו שאני אציג בפניה את הנושא הוא נרגע מעט. וכך היה. במפגש הבא הצגתי לאימו את הקושי של בנה לעמוד מול התוקפנות שלה, הצורך שלו לרצות אותה והקשר של תהליכים אלו לפסוויות, דפוסי רצוי מגוונים וכן להשמנה. האם נראיתה כמופתעת וכלל לא שיערה שבנה היה מעוניין לעיתים להסתפק בכמויות קטנות יותר ובהדרגה השיחה עברה לדו שיח בין האם לילד כאשר אני מתבונן בתהליך.
לאחר שהאם סיפרה כי מבחינתה, אחת האפשרויות המרכזיות להעניק לבנה מהשפע שלה היא באמצעות הבישול והמטעמים, עברנו לדבר על הנושאים החשובים באמת. השיחה בין השניים היתה נראית כאילו לראשונה שניהם באמת מדברים זה עם זו, מכירים זה את זו, מקשיבים זה לזו ובייחוד מבינים זה את זו. המוקד של המפגש האמיתי כל כך בין האמא לבנה החל לנוע סביב הציר של פחד והסתרה ולאט לאט המטופל שלי החל לחשוף את אימו באירועים שונים ובכלל זה ברגשותיו ומחשבותיו הקשורים לאירועים אלו שהוא הסתיר ממנה (שאת חלקם הוא שיתף אותי). הפליאה של אימו היתה ניכרת בשקט שעטף אותה ובכך שפנה אלי ושאלה אותי :"למה הבן שלי לא יכול לספר לי, למה הוא צריך לשקר לי?".
בשאר המפגש שאלת השקר עמדה במרכז החדר וניסינו לבדוק עם בנה מה יסייע לו לשתף את אימו יותר ולא להשאיר את רגשותיו השונים בתוכו. הפגישה הסתיימה בתחושה שמשהו חדש נולד בחדר, אולי חלק חדש במטופל שלי. למרות שידעתי מנסיוני כמה חזק הוא הקשר בין השקר שאנו מחבאים בתוכנו ואף עושים מאמצים כה גדולים להמשיך לשמור עליו בפנים לבין ההשמנה, הופתעתי מהמהירות שהעניינים התפתחו לאחר פגישה זו. המטופל שלי, למרות שלא שינה את תפריטו, החל להשיל קליגורמים בזה אחר זה ולאחר כחצי שנה נוספת של טיפול הפחית כעשרה ק"ג במשקלו. השינוי כמובן לא התבטא רק במשקלו אלא ביכולתו לתקשר איתי, ביכולת שלו להביט ולהישיר מבט, בצחוקו, בקלילותו ובעיקר באופטימיות שלו.
הטיפול בנער זה שוב הוכיח לי כי שקר אינו כאב שאנו מעוניינים לשומרו בתוכנו אלא כאב שאין לנו באמת את מי לשתף אותו בלי שינצלו את חולשתנו וייפגעו בנו. הנער הבין כי אימו (שגם היא היתה בטיפול אצל קולגה שלי) תוכל במרבית הפעמים להכיל את רגשותיו והוא יכול להמשיך ולמצוא את העצמי האמיתי שלו ולא להגרר לדפוסי הסתרה המוססים על החלקים הכוזבים שלו (True Self מול False Self כמושגים שעמדו במרכז התיאוריה של הפסיכואנליטיקן הבריטי הנודע דונאלד ווניקוט).
הדיון סביב נושאים כמו : מהו שקר?, למה אנו משקרים?, מהו סוד? מה אנו מררווחים ומפסידים שאנו שומרים על סוד ומה אנטו מרוויחים ומפסידים שאנו מצליחים להשתחרר מן הסוד – עומדים במרכז העבודה מול "חומת השומן". מנסיוני כאשר מטופליי בהדרגה משתחררים מן הסודות הכלואים בנפשם ובגופם הם מרגישים תחושה של קלות, נשימתם קלה יותר ובהדרגה הם נזקקים פחות לאוכל (ולמחשבות על אוכל) ע"מ לווסת תחושות לא נעימות.
בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי שנמשך כארבע שנים. הרבה תהליכים זכורים לי כמשמעותיים ומיוחדיים בשנים אלו אולם פגישה אחת התקבעה בתוכי כפגישה "הקובעת". לאחר שנה הגעתי לטיפול ובלי הכנה מראש ידעתי שנים אני אשתף אותה בסיפור אישי שלא שיתפתי אחרים מעולם. ביקשתי ממנה (בפעם הראשונה והאחרונה בשנים אלו) לשבת קרוב אלי על השטיח ושיתפתי אותה בסוד. אותו יום לימד אותי שכאשר ישנם אנשים סביבי שיכולים להכיל את הסודות שלי אני כבר לא צריך לשמור אותם בתוכי. התהליך הטיפולי שלי קיבל תאוצה.
זוג המטפלים האמריקאיים ג'יי וקתלין הנדריקס, בספרם "במרוצת החיים" תיארו זאת כך :"ללמוד לדבר בסוג האמת המרפא הושווה ע"י רבים מן הקליינטים שלנו כלימוד שפה חדשה. ע"פי התפיסה שלנו זה קשה יותר....ישנן דרכים רבות להגן על עצמנו מפני האמת". בראייתי, האכילה הרגשית היא אחת הדרכים המרכזיות להגן על עצמנו מפני האמת. לכן, לעיתים אני מאמין שאכילה רגשית שומרת עלינו כי ישנם רגעים בחיים שהאמת תהיה קשה מידי לעיכול ולכן היכולת שלנו להרגיע את עצמינו מידי פעם עם אוכל היא מבורכת.
ועדיין מרבית האנשים עושים באכילה הרגשית שימוש יום יומי. היכולת שלהם למצוא את הדרך לשתף אחרים בסודות הכואבים והשמורים היטב בגופם תהיה הציר המרכזי לצמצום הישענותם על מערכת היחסים שלהם עם האוכל ובנייה של מערכות יחסים אחרות, מיטיבות הרבה יותר
.
באחד המפגשים הצעתי לו להזמין את אימא שלו לאחד המפגשים ולשוחח איתה על הנושא. לאחר שהרגעתי אותו שאני אציג בפניה את הנושא הוא נרגע מעט. וכך היה. במפגש הבא הצגתי לאימו את הקושי של בנה לעמוד מול התוקפנות שלה, הצורך שלו לרצות אותה והקשר של תהליכים אלו לפסוויות, דפוסי רצוי מגוונים וכן להשמנה. האם נראיתה כמופתעת וכלל לא שיערה שבנה היה מעוניין לעיתים להסתפק בכמויות קטנות יותר ובהדרגה השיחה עברה לדו שיח בין האם לילד כאשר אני מתבונן בתהליך.
לאחר שהאם סיפרה כי מבחינתה, אחת האפשרויות המרכזיות להעניק לבנה מהשפע שלה היא באמצעות הבישול והמטעמים, עברנו לדבר על הנושאים החשובים באמת. השיחה בין השניים היתה נראית כאילו לראשונה שניהם באמת מדברים זה עם זו, מכירים זה את זו, מקשיבים זה לזו ובייחוד מבינים זה את זו. המוקד של המפגש האמיתי כל כך בין האמא לבנה החל לנוע סביב הציר של פחד והסתרה ולאט לאט המטופל שלי החל לחשוף את אימו באירועים שונים ובכלל זה ברגשותיו ומחשבותיו הקשורים לאירועים אלו שהוא הסתיר ממנה (שאת חלקם הוא שיתף אותי). הפליאה של אימו היתה ניכרת בשקט שעטף אותה ובכך שפנה אלי ושאלה אותי :"למה הבן שלי לא יכול לספר לי, למה הוא צריך לשקר לי?".
בשאר המפגש שאלת השקר עמדה במרכז החדר וניסינו לבדוק עם בנה מה יסייע לו לשתף את אימו יותר ולא להשאיר את רגשותיו השונים בתוכו. הפגישה הסתיימה בתחושה שמשהו חדש נולד בחדר, אולי חלק חדש במטופל שלי. למרות שידעתי מנסיוני כמה חזק הוא הקשר בין השקר שאנו מחבאים בתוכנו ואף עושים מאמצים כה גדולים להמשיך לשמור עליו בפנים לבין ההשמנה, הופתעתי מהמהירות שהעניינים התפתחו לאחר פגישה זו. המטופל שלי, למרות שלא שינה את תפריטו, החל להשיל קליגורמים בזה אחר זה ולאחר כחצי שנה נוספת של טיפול הפחית כעשרה ק"ג במשקלו. השינוי כמובן לא התבטא רק במשקלו אלא ביכולתו לתקשר איתי, ביכולת שלו להביט ולהישיר מבט, בצחוקו, בקלילותו ובעיקר באופטימיות שלו.
הטיפול בנער זה שוב הוכיח לי כי שקר אינו כאב שאנו מעוניינים לשומרו בתוכנו אלא כאב שאין לנו באמת את מי לשתף אותו בלי שינצלו את חולשתנו וייפגעו בנו. הנער הבין כי אימו (שגם היא היתה בטיפול אצל קולגה שלי) תוכל במרבית הפעמים להכיל את רגשותיו והוא יכול להמשיך ולמצוא את העצמי האמיתי שלו ולא להגרר לדפוסי הסתרה המוססים על החלקים הכוזבים שלו (True Self מול False Self כמושגים שעמדו במרכז התיאוריה של הפסיכואנליטיקן הבריטי הנודע דונאלד ווניקוט).
הדיון סביב נושאים כמו : מהו שקר?, למה אנו משקרים?, מהו סוד? מה אנו מררווחים ומפסידים שאנו שומרים על סוד ומה אנטו מרוויחים ומפסידים שאנו מצליחים להשתחרר מן הסוד – עומדים במרכז העבודה מול "חומת השומן". מנסיוני כאשר מטופליי בהדרגה משתחררים מן הסודות הכלואים בנפשם ובגופם הם מרגישים תחושה של קלות, נשימתם קלה יותר ובהדרגה הם נזקקים פחות לאוכל (ולמחשבות על אוכל) ע"מ לווסת תחושות לא נעימות.
בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי שנמשך כארבע שנים. הרבה תהליכים זכורים לי כמשמעותיים ומיוחדיים בשנים אלו אולם פגישה אחת התקבעה בתוכי כפגישה "הקובעת". לאחר שנה הגעתי לטיפול ובלי הכנה מראש ידעתי שנים אני אשתף אותה בסיפור אישי שלא שיתפתי אחרים מעולם. ביקשתי ממנה (בפעם הראשונה והאחרונה בשנים אלו) לשבת קרוב אלי על השטיח ושיתפתי אותה בסוד. אותו יום לימד אותי שכאשר ישנם אנשים סביבי שיכולים להכיל את הסודות שלי אני כבר לא צריך לשמור אותם בתוכי. התהליך הטיפולי שלי קיבל תאוצה.
זוג המטפלים האמריקאיים ג'יי וקתלין הנדריקס, בספרם "במרוצת החיים" תיארו זאת כך :"ללמוד לדבר בסוג האמת המרפא הושווה ע"י רבים מן הקליינטים שלנו כלימוד שפה חדשה. ע"פי התפיסה שלנו זה קשה יותר....ישנן דרכים רבות להגן על עצמנו מפני האמת". בראייתי, האכילה הרגשית היא אחת הדרכים המרכזיות להגן על עצמנו מפני האמת. לכן, לעיתים אני מאמין שאכילה רגשית שומרת עלינו כי ישנם רגעים בחיים שהאמת תהיה קשה מידי לעיכול ולכן היכולת שלנו להרגיע את עצמינו מידי פעם עם אוכל היא מבורכת.
ועדיין מרבית האנשים עושים באכילה הרגשית שימוש יום יומי. היכולת שלהם למצוא את הדרך לשתף אחרים בסודות הכואבים והשמורים היטב בגופם תהיה הציר המרכזי לצמצום הישענותם על מערכת היחסים שלהם עם האוכל ובנייה של מערכות יחסים אחרות, מיטיבות הרבה יותר
.
