תהליכים לא מודעיים בין הורים לילדים סביב האוכל

לפני כשנה הגיעה אלי לסדנה בחורה כבת 30, נשואה ואם לשני ילדים קטנים. במפגשים הראשונים היא עדיין היתה בטוחה כי הסיבה המרכזית לבואה לסדנה היו 10 הק"ג שהיא כל כך מעוניינת בהשלתם לקראת הקיץ הקרב. היא סיפרה לי איך היא ובעלה עסוקים סביב השעון במראה שלהם, במשטרי הדיאטות, בפעילות הגופנית שלהם ובדאגה לא לעלות במשקל. אחת השאלות המרכזיות בטיפול באכילה רגשית היא ההבנה מה עומד מאחורי העיסוק שלנו באוכל והבנה עמוקה יותר לגבי המורכבות של מערכת היחסים שלנו עם האוכל. לאחר המפגש האחרון, אותה בחורה ניגשה אלי וסיפרה לי כי הבינה במהלך המפגשים כי הסיבה המרכזית לבואה היה העובדה כי אחת הבנות שלה לא מפסיקה לאכול בחודשי החורף הקרים וכי היא בהדרגה מבינה כי ילדתה מביעה את מחאתה באמצעות מרד בכל הנוגע ל"תרבות היופי" המתפתחת בבית.

דוגמה זו יכולה לשפוך אור על תהליכים לא מודעיים בין הורים לילדים סביב האוכל. בחודשי החורף הקרים המשפחה מתכנסת יחדיו ליותר שעות ולעיתים המתח בבית לא מצליח להיות מופג בתקשורת מקרבת או אז האוכל מהווה את הפתרון הקל ביותר ל"נמנום" הרגשות הלא נעימים. הורים רבים שבאים לטיפול אצלי מדברים על "להתחמם עם מרק" ובכך מנציחים את התפקידים הרגשיים של האוכל. לעיתים מדובר בהורים שבביתם לא היתה הסקה קבועה ורק אוכל חם הצליח לחמם. במקרים אלה ההתניה היא שקור פיזי מופג באמצעות אוכל ואפילו חימום של הבית לא מסייע כדוגמת האוכל. במקרים אחרים החום של האוכל נתן תחושה של חום רגשי ובבתים רבים הדבר היה תחליף לחום משפחתי. הדבר מתחיל להשפיע על הדור הצעיר כאשר מתקיימת העברה בין דורית והילדים משוכנעים שהדרך היחידה להתחמם היא באמצעות אוכל גם כאשר הם לא רעבים. בהדרגה הילדים מאבדים את מנגנון הרעב – שובע ומשמינים תוך שהם מתרחקים בהדרגה מחיבורי גוף – נפש אותם הם יינסו למצוא 20 שנה ויותר לאחר מכן בטיפול, סדנאות ועוד.

לעיתים אנו עולים מספר ק"ג בחורף ואין עם זה בעייה מאחר ובכל עונה אנחנו אמורים לאכול אחרת מאחר והגוף זקוק ל"דלק" שונה בהתאם למצבים שונים בחיינו (למשל סביר להניח שלא יהי לנו אותו תפריט אם נגור באיסלנד או במרכז אפריקה). למרות זאת, מבחינה רגשית החורף מסמל שעת התכנסות של משפחות בכלל ושל כל אחד בנפרד. יש פחות שעות אור ביום, אפשרויות הבילוי מוגבולות יותר, הילדים נמצאים פחות בחופש ויותר נתונים למחויבות שלהם. החורף מהווה לכן קרקע פורייה לשינויים מאחר והזמן רב יותר למחשבה ו Being ופחות לתנועה ו Doing.

הורים רבים שואלים אותי על גישתי להתמודד עם מערכות יחסים מורכבות עם אוכל (של הורים וילדים) ומציאת פתרונות ארוכי טווח :

1. מדוע מתפתחת בין הורים וילדים דינאמיקה בעייתית סביב אוכל ?
תשובה : חשוב להבין שיש המון סיבות לשאלה זו וכמעט בכל בית הנסיבות הן שונות וקשה להסיק ממשפחה למשפחה. ככלל, דינמיקה סביב אוכל (או כפי שאנו המטפלים באכילה רגשית נכנה זאת "מערכת יחסים עם אוכל") מתפתחת כי היא פשוטה יותר מדנמיקה סביב רגשות, מחשבות וזכרונות. תהליך זה יכול להתפתח מתוך ניצול כוחו של המבוגר על הילד למשל אם לא תעשה כך, אני לא אכין לך אוכל שאתה אוהב. ההורה בסיטואציה זו לא מצליח ליצור מערכת יחסים נורמטיבית ולכן מפעיל אלימות. כך נוצר חיבור רגשי לאוכל והילד יבין שהוא רע והעונש קשור לאוכל. באם תהליכים אלו חוזרים על עצמם הרי הילד יבין שעונשים קשורים לאוכל ואז הוא יכול להעניש את עצמו או אחרים באכילת יתר או אי אכילת יתר (יותר נפוץ אצל בנות). דוגמא נוספת קשורה לאוכל כצ'ופר. כלומר ההורה אומר לילד אם תתנהג כך, אם תהיה ילד טוב, אם תסיים את הארוחה תקבל משהו מתוק. האוכל נתפס כפרס ובסופו של תהליך כמפתה (הוא יכול להגיד לנו שאנו טובים, שאנו מעשה טוב). ההורה שוב לא היה מספיק מוכן להתמודד עם תקשורת ישירה עם הילד, עם עימות והשלכותיו. כך שוב נוצר חיבור רגשי לאוכל. בחורף, מאחר ואנו מסתגרים, גם הילדים לעיתים יכולים להסתגר יותר בחדרם והורים רבים מספרים לי על ה"מחבואים" השונים שהילדים מוצאים למזון בתוך חדרם. בעבר אף סיפרה לי אם כי בתה הפעה את חדרה למזווה והיא כמעט לא יוצאת מחדר זה במהלך חודשי החורף.


2.מהי אכילה רגשית ומה הקשר בין אוכל לרגש? הרי זה מעולם החומר וזה מעולם הרוח, מדוע אנו קושרים בינהם?
תשובה : אכילה רגשית היא אכילה שמטרתה לצמצם את עוצמת הרגש, המחשבה או הזיכרון שאיני מעוניין לשאת אותם. אין משמעות לזהות הרגש כי אנו יכולים לאכול רגשית גם שאנו שמחים.אנו קושרים בין אוכל לרגש כי החיבור הוא ספונטני, קל, ראשוני ולא מאיים. אף קורסון לא יגיד לי לא, יעזוב אותי באמצע הלילה או ישפיל אותי. מערכות יחסים עם אנשים יכולות להביא אותי למצבים קיצוניים הרבה יותר מכל מערכת יחסים עם אוכל (גם אם היא מאוד מורכבת). העבודה שלי עם אנשים היא לחזור ליום שאכלנו ממקום קונקרטי (כמו אותם ילדים עד גיל שנה או חמש). אי אפשר לעשות זאת ב 100 אחוז כי אכילה רגשית היא כבר תופעה חברתית/דתית/תרבותית/מגדרית והילד ראה כבר את הוריו כל הרבה פעמים מנשנשים מול מכשיר הטלוויזיה או שותים קפה ועוגה ביחד ("כי חייבים ביחד") ועוד התניות. הילד מגיל 5 ו 6 כבר מבין שאוכל הוא רק אוכל. העבודה שלי עם משפחות היא להחזיר את האוכל למקומו הטבעי ובכך לפנות את המקום הגדול שלו ליצירת יחסים משפחתיים לא באמצעות האוכל והדיבור עליו. התנועה היא מאכילה רגשית לאכילה מודעת. ושוב התהליך לעולם לא יהיה מושלם (אנחנו לא חיים על אי בודד) ונצטרך להסתפק בתוצאות חלקיות.


3. מדוע ממתקים הם נושא למריבות בין הורים וילדים?מדוע ילדים הופכים פריקים של ממתקים ומדוע הורים כל כך נלחצים מאכילת מתוקים של ילדים? האם זה קשור?
תשובה : הורים רבים רואים במתוק בכלל ובממתקים בפרט משהו "אסור". הם חונכו ע"י הורים שממתקים מזיקים ולכן הם מנסים (מסיבות טובות של בריאות) לשמור על ילדיהם. אבל הכל הוא שאלה של מידה. כל מי שעוסק בתחום מסכים שאם אין לילד בעייה בריאות מסויימת מותר לו לאכול הכל במידה. אבל הדנמיקה המשפחתית שנוצרת בעקבות הסרוב הראשוני של הממתקים ממחישה לילד שממתק הוא משהו "שווה", "חשוב", "יקר", "פרס" וכו ולכן הילד יוצא למאבק ע"מ לזכות בו. זאת הדרך של הילד לנצח את ההורה שלו (כל ילד מפנטז לעשות זאת). הבעייה נוצרת שהילד מנסה לנצח את ההורה דרך האוכל כי אז האוכל הופך לרגשי. ההורה מצידו חש שאם הוא נתן לילד ממתק הוא נכנע כלומר גם כאן יש דנמיקה רגשית שקשרה בין האוכל לרגש החולשה למשל. השאלה איך הופכים את הדנמיקה הזו לכזו שלא מכניסה את האוכל לתוך הדיון. האם הילד אולי שיחק משחק עם אביו והאב לא נתן לו לנצח והילד מתוסכל (הילד אולי כבר יודע שאפשר לנצח את האב באמצעות מאבק סביב האוכל : הוא ראה כבר את אחיו הגדול עושה זאת וכו').

4. כיצד יש לנהוג בילדים שהם סרבני אוכל? האם כדאי להכנס לפיקוח אדוק על אופן האכילה שלהם או שדווקא להניח להם זה פתרון טוב יותר.
תשובה : שוב. השאלה היא מה מצב הילד. אם הוא בתת תזונה הרי יש לעבוד בפיקוח רפואי/טיפולי מתאים. ככלל צריך לשאול למה הילד הפך להיות סרבן אוכל : הוא מחקה מישהו בגן/בית ספר/אחות ? או שהוא מנסה להגיד משהו דרך ההימנעות מהאוכל (בדר"כ משהוא שהוא חושב שלא יבינו אותו או יכעסו עליו). הכל שאלה של מידה. פיקוח אדוק מידי יתן לילד תחושה של חודרנות והוא יכול להגיב בשחרור מוחלט ואז לא יפסיק לזלול או הסתגרות והצטמצמות ואז ימעט לאכול. גם להניח לילד לחלוטין אינו פתרון יעיל. ילד זקוק לגבולות ברורים וחזקים ועם זאת גמישים לפי הצורך. ילד צריך לדעת שהוריו שומרים עליו והוא לא הולך לאיבוד. כאשר ילד יחוש זאת הוא יסמוך על הוריו ואולי יוכל לתקשר איתם בצורה ישירה ולא דרך מערכת היחסים שלו עם האוכל. בכל מקרה כאשר המצב נעשה מורכב מידי מומלץ להגיע להתייעצות דרך רופא המשפחה.בחורף, בנות בעיקר (אבל לאחרונה גם בנים) מתחילים משטרי דיאטות נוקשות ע"מ להיראות רזות וחטובות באביב לקראת הקיץ. דיאטות אלו הנן מסוכנות כי הן מתבצעות ללא פיקוח כאשר לעיתים המתבגרות מתחרות אחת עם השניה. בעבר, לאורך כמה שנים טיפתי באנורקסיות באחד מבתי החולים ואף עם הורים של אנורקסיות. זוהי מחלה שקשה מאוד לצאת ממנה וחשוב להורים להבין ולהפנים ש"הכניסה" לעולם האנורקסייה נעשית לעיתים בקלות יחסית וכי הורים רבים מפספסים קריאות מצוקה של ילדיהם.

5. כיצד יש לנהוג עם ילדים שאוכלים יותר מדי. כיצד נדע שהילד שלנו מגזים באכילה? האם יש למנוע ממנו לאכול כאוות נפשו? האם כבר בגיל צעיר להכניס אותו למסגרות שמירת משקל? האם דווקא להניח לבעיה עד לגיל ההתבגרות?
תשובה : אין תשובה אחידה לכל השאלות הללו. לכל ילד מתאימה תוכנית ספציפית. יהיה ילד שיגיב היטב לתוכנית טיפולית ועבור ילד אחר זאת תהיה טראומה. ככלל צריך להתבונן בילד שאוכל יותר מידי ולבדוק האם אכן כך הדבר או שאנו מגזימים (אולי הוא מזכיר לנו את עצמנו או מישהו קרוב אחר ואנו נבהלים). יש לבדוק האם הילד זולל, אוכל מהר, שום דבר אחר לא מרגיע אותו (האם יש תחושה שלילד יש בור בבטן ולא משנה כמה הוא יאכל הוא עדיין יהיה רעב). יש צורך להסתכל לא רק על כמויות האוכל אלא האם הילד מתעסק באוכל : מדבר עליו כל הזמן, רואה תוכניות בישול, מתכנן ארוחות מראש ואפילו "חוגג" עם האוכל (במקום לחגוג עם החברים שלו. אסור להניח לבעייה. המחקרים מראים שכמעט כל הילדים שהיו שמנים נשארו שמנים גם כמבוגרים. מחקרים בארה"ב הראו שלילדים שמנים רמת ה well being יותר נמוכה מלילדים חולי סרטן ולכן הם יהיו מדוכאים יותר, מיואשים ובעלי מוטיווציה נמוכה לצאת ממעגל זה.

6.כיצד הורים משמשים מודל לילדיהם בנושאי אוכל?
תשובה : הנקודה המרכזית היא היכולת של המבוגר לבדוק את ההתיחסות שלו עצמו לנושא מערכת היחסים שלו עם האוכל סביב אכילה, מחשבות על אכילה, חגיגות עם אוכל, דיאטות, רצון להיות רזה ויפה/חטוב ואטרקטיבי, ספורט, דימוי גוף, ערך עצמי וכו'. אם למבוגר יש קושי בהתבוננות בנקודות אלה והקושי הזה לא מדובר/מטופל הרי כאשר הילד יביא את הקשיים, דילמות, שאלות הקשורות לכל הנושאים הללו, בדר"כ ההורה יחפש את הפתרון הקל כמו לקחת את הילד למסעדה כפרס על התנהגות טובה או להעיר לה את משקלה ולחת אותה לדיאטנית. פתרונות אלו הינם קונקרטים ואולי יש בהם גם צדדים חיוביים אולם הם מתעלמים מן הצורך של הילד למצוא אצל ההורה אוזן קשבת לעולם הפנימי שלהם שכולו מלא באי וודאות אחת גדולה. ההורים חייבים להיות אמיצים ולהסכים להכיר את הילדים שלהם על כל החלקים שבהם (אולי ההורה לא יאהב להסתכל על חלק מסויים בילד כי זה יזכיר לו נשכחות אולם אין תחליף לכך). באם נמשיך אנו ההורים להתעלם מכך גם ילדינו יחפשו קיצורי דרך (והם יעשו זאת הרבה יותר טוב מאיתנו).

7. האם רק הורים משפיעים על אכילה של ילדים? מה עם השפעות חברתיות? מה אם ילד לומד שאוכל הוא אמצעי שליטה בהורים דרך חבריו? האם יש להורים יכולת להשפיע על מה שהילד מביא הביתה מבחוץ?
תשובה : בוודאי שלא רק הורים משפיעים על האכילה הרגשית. אנו סופגים זאת בכל מקום החל מהגן כאשר יש ארוחות מסודרות ואי אפשר לאכול כאשר רעבים (הילד לומד לעשות מניפולצייה על הגוף שלו ולאכול כאשר הוא לא רעב). האוכל הפך כבר בגיל צעיר לצורת תקשורת : ילדים משתפים אחד את השני באוכל, מדברים עליו, חווים באמצעות האוכל כמו בטיולים (הבישול המשותף, המדורה, בניית התנור בטבע וכו). השאלה היא איך אצל ילד אחד התהליך הוא מידתי ואצל ילד אחר זה הופך להיות issue מרכזי. ההורים לא יכולים לבלום זאת לבד ויש צורך למערכת הסברה נרחבת הרבה יותר שתכלול מומחים בתחום בגנים, בבתי הספר, בתנועות הנוער וכו'. ילדים ינסו ללחוץ את הורים באמצעות האוכל רק אם למשל זה תחום רגיש/בעייתי אצל אחד ההורים או אצל שניהם למשל הורה שמסוגל להביע חום וקרבה דרך הבישול. הילד יוכל להתקרב או להתרחק מההורה באמצעות העיסוק באוכל ויצירת תקשורת עקיפה כמו למשל פתיחה בצום ע"מ להעביר מסר להורה הקשור למשל לאיבוד שליטה. ההורים יכולים לבדוק עם הילד איזה דברים הילדים היו רוצים לתקשר איתם והם (הילדים) פוחדים. התנועה דרך הפחד, הן של הילד והן של ההורה, תוכל לשחרר מחסומים רבים וליצור תנועה מתקשורת סביב האוכל לתקשורת פתוחה. בחורף אנו לבושים ביותר שכבות ולכן אנו פחות חשופים להערות סביב השמנה. כלומר יש משהו בחורף שמרחיק אותנו מהגוף שלנו ולכן התהליך המרכזי של ההורים והילדים זה "לחזור אל הגוף".

לסיכום - ההתיחחסות המשפחתית/החברתית אינה רואה את המצוקה האמיתית של הילדים הסובלים במשך שנים : את ההשפלות, תחושות הבדידות, הכאב המודחק ובעיק תחושות השוני וערך עצמי ירוד. בארה"ב השמנה מוגדרת כמגפה של המאה ה 21. מרבית השמנים נשארים שמנים לאורך כל חייהם. רק 3% מאלה שעושים דיאטות (כמעט לא פגשתי אדם שלא עשה דיאטה) מצליחים לרדת ולשמור לפחות 5 שנים. השאר יעלו וירדו כל החיים וכך גם ייראו חייהם. לפני כשנתיים השתתפתי בכנס בינ"ל של יומיים במעלה החמישה בנושא ההשמנה. אחת החוקרות מארה"ב הציגה מודל של קבוצת הורים לילדים שמנים וסיפרה כי יותר ויותר ההתמקדות בארה"ב בעבודה על דפוסי הורות ופחות עם הילדים השמנים עצמם. המחקרים שלהם מוכיחים שללא שינוי משמעותי בבית, לא משנה כמה הילד יתמיד בתהליך שלו, בסופו של דבר המצב יישאר כמו שהיה. אחת הדוגמאות מקבוצת ההורים שהיא פירטה בפנינו (מפגש מספר 8 מתוך 12) תיאר איך סבתא, אמא וילד יושבים ליד השולחן והסבתא מציקה ליד לגבי משקלו הרב. הילד חש מושפל ובעיק בודד. בקבוצת ההורים עבדו עם האם בנוגע לתקשורת שלה מול הסבתא (האמא שלה). כאשר האם יכלה לתת מענה אסרטיבי מול אמה, הילד שלה הרגיש בטוח, חזק ובעיקר אהוב. תהליכים אלו גרמו לו בסופו של דבר לא להיזדקק לאוכל באותה אינטנסביות כמו שהיה רגיל. כלומר הירידה במשקל היא לא התהליך המרכזי אלא היא תוצאה של תהליך (התהליך היה שיפור היכולת של האם לבטא בצורה פתוחה, ישירה ואסרטיבית את רגשותיה מול אמה). החורף יכול להפוך עבורנו לההזדמנות להתבונן במערכת היחסים שלנו עם האוכל והתקשורת עם הילדים סביב האוכל.