תזונה רעילה
כמה פעמים שמענו אחרים ואף שמענו את עצמנו אומרים : "אם תהיה ילד טוב, תקבל קינוח/סוכרייה". מנגד משפטים כדוגמת : "היית ילד רע, לא תקבל ארטיק כמו כל הילדים האחרים" – גם הם מאוד מוכרים לנו מהשיח היום יומי.
לרבים המשפטים הללו נראים תמימים ללא כל השפעה על הילד שמקשיב לחיבורים הראשונים שהוריו עושים בין תזונה רגשית לתזונה קולנרית. עם השנים הוא מפנים את החיבור ויודע מצויין לבד את הקשר בין היותו ילד טוב או רע לבין טיב מערכת היחסים שלו עם האוכל.
הורים רבים לא מצליחים לבנות בביתם אטמוספירה מאפשרת ובונה עבור ילדיהם. הם סוחבים קשיים וכאבים עוד מיחסיהם עם הוריהם וכן מיחסים בינם לבין עצמם ובהדרגה לא מצליחים לשלוט ברעל שמציף אותם. טבעי הדבר שמקצת מרעל זה מועבר לילדים שחלקם לוקח על עצמו מקצת מרעל זה ו"מבין" שהוא, הילד, אשם בבעיות של הוריו. ילדים אחרים, בעלי טמפרמנט אקטיבי במיוחד, יתמרדו עוד מגיל צעיר בהוריהם וחלקם יהפוך בעתיד לבעלי אופי עברייני כזה או אחר.
מערכת יחסים מורכבת עם אוכל מהווה נקודת מפגש בין אותה תזונה רגשית רעילה לבין ביטוי תגובתי רגשי מול האוכל. כאשר מטופלת נזכרת איך לאורך כל ילדותה היתה צריכה להימלט לחדרה מהחשש שהוריה יאשימו אותה בכל ריב שמתרחש בבית, היא ידעה מצויין להפוך את חדרה למטבח הפרטי שלה תוך שמדפי הספרים הופכים להיות המזווה הפרטי שלה. מטופל אחר הפך בהדרגה עוד בנערותו ל"שעיר לעזאזל" המשפחתי את אימו האשימה אותו על כל הכשלונות של אביו אותו היא לא הצליחה להתקיף כפי שהצליחה לעשות זאת מצויין מול בנה.
מטופלים אלו התרגלו עם השנים לחיות בסביבה רעילה טכאשר התבגרו וניסו לשנות את דפוסי חייהם הם התקשו להסתגל למצאיות אחרות. בכל פעם שחוו תקופות יותר טובות הם נמשכו חזרה לעבר הסביבה הרעילה. החיבור לאכילה הרגשית התבטא בכך שבהדרגה הם פיתחו שיטות שונות להתגונן מול אותה תזונה רגשית רעילה. לדוגמא : נשים רבות שהחלו לצום או לצמצם בצורה משמעותית את אכילתן ביטאו בכך את הרצון שלהן להימנע מתזונה רעילה וכלל לא משנה להן אם מדובר בתזונה רגשית או תזונה קונקרטית. הרצון של הנערה מביא בחשבון שאם היא תאכל אולי חלק ממה שייכנס לגופה הוא רעיל ולכן התגובה האוטומטית היא להימנע מהזנה כלשהיא כדי להבטיח את בריאותה.
מטופלים ומטופלות אחרים הלכו לכיוון אחר. מכיוון שלא הצליחו להילחם ולהתגונן מול סביבות רגשיות רעילות הן הפכו את האכילה עצמה, את התזונה הקונקרטית, לדבר היחידי שיוכלו לבטוח בו. כלומר הם קיבלו החלטה (לא מודעת בדר"כ), לא להכניס לתוכם רגשות שיהרסו אותם (למשל תלות שמזכירה להם תלות בהורים פוגעים) ומנגד מסכימים להכניס אוכל בכמויות גדולות יותר תוך כדי שהם שולטים בפעולת ההתארגנות לאכילה ובכך משלים את עצמם שהציחו לשלוט ברמה כזו או אחרת על תזונתם הנפשית.
תהליך טיפולי מהווה עבור רבים סביבה מיטיבה בה בהדרגה אנשים רבים יכולים להשתחרר מדפוסים של הרס עצמי אותם הם הפנימו בביתם. התפקיד של המטפל הוא לשמור עבורם את הרעל שספגו מהורים מאחר וכאשר הם מנסים זאת מול ההורים עצמם, אלה האחרונים לא מסוגלים להכיל את הכאב של ילדם. לאחר מכן, בהדרגה, הטיפול מאפשר לחוות סביבה פחות רעילה וללמוד איך נשארים בסביבה חדשה זו בלי הצורך האוטומטי לחזור אל המקום המוכר, הידוע, הרעיל.
לקריאה נוספת, אני ממליץ על מאמרו של Micheal Eigin – Toxic Nourishment.
לרבים המשפטים הללו נראים תמימים ללא כל השפעה על הילד שמקשיב לחיבורים הראשונים שהוריו עושים בין תזונה רגשית לתזונה קולנרית. עם השנים הוא מפנים את החיבור ויודע מצויין לבד את הקשר בין היותו ילד טוב או רע לבין טיב מערכת היחסים שלו עם האוכל.
הורים רבים לא מצליחים לבנות בביתם אטמוספירה מאפשרת ובונה עבור ילדיהם. הם סוחבים קשיים וכאבים עוד מיחסיהם עם הוריהם וכן מיחסים בינם לבין עצמם ובהדרגה לא מצליחים לשלוט ברעל שמציף אותם. טבעי הדבר שמקצת מרעל זה מועבר לילדים שחלקם לוקח על עצמו מקצת מרעל זה ו"מבין" שהוא, הילד, אשם בבעיות של הוריו. ילדים אחרים, בעלי טמפרמנט אקטיבי במיוחד, יתמרדו עוד מגיל צעיר בהוריהם וחלקם יהפוך בעתיד לבעלי אופי עברייני כזה או אחר.
מערכת יחסים מורכבת עם אוכל מהווה נקודת מפגש בין אותה תזונה רגשית רעילה לבין ביטוי תגובתי רגשי מול האוכל. כאשר מטופלת נזכרת איך לאורך כל ילדותה היתה צריכה להימלט לחדרה מהחשש שהוריה יאשימו אותה בכל ריב שמתרחש בבית, היא ידעה מצויין להפוך את חדרה למטבח הפרטי שלה תוך שמדפי הספרים הופכים להיות המזווה הפרטי שלה. מטופל אחר הפך בהדרגה עוד בנערותו ל"שעיר לעזאזל" המשפחתי את אימו האשימה אותו על כל הכשלונות של אביו אותו היא לא הצליחה להתקיף כפי שהצליחה לעשות זאת מצויין מול בנה.
מטופלים אלו התרגלו עם השנים לחיות בסביבה רעילה טכאשר התבגרו וניסו לשנות את דפוסי חייהם הם התקשו להסתגל למצאיות אחרות. בכל פעם שחוו תקופות יותר טובות הם נמשכו חזרה לעבר הסביבה הרעילה. החיבור לאכילה הרגשית התבטא בכך שבהדרגה הם פיתחו שיטות שונות להתגונן מול אותה תזונה רגשית רעילה. לדוגמא : נשים רבות שהחלו לצום או לצמצם בצורה משמעותית את אכילתן ביטאו בכך את הרצון שלהן להימנע מתזונה רעילה וכלל לא משנה להן אם מדובר בתזונה רגשית או תזונה קונקרטית. הרצון של הנערה מביא בחשבון שאם היא תאכל אולי חלק ממה שייכנס לגופה הוא רעיל ולכן התגובה האוטומטית היא להימנע מהזנה כלשהיא כדי להבטיח את בריאותה.
מטופלים ומטופלות אחרים הלכו לכיוון אחר. מכיוון שלא הצליחו להילחם ולהתגונן מול סביבות רגשיות רעילות הן הפכו את האכילה עצמה, את התזונה הקונקרטית, לדבר היחידי שיוכלו לבטוח בו. כלומר הם קיבלו החלטה (לא מודעת בדר"כ), לא להכניס לתוכם רגשות שיהרסו אותם (למשל תלות שמזכירה להם תלות בהורים פוגעים) ומנגד מסכימים להכניס אוכל בכמויות גדולות יותר תוך כדי שהם שולטים בפעולת ההתארגנות לאכילה ובכך משלים את עצמם שהציחו לשלוט ברמה כזו או אחרת על תזונתם הנפשית.
תהליך טיפולי מהווה עבור רבים סביבה מיטיבה בה בהדרגה אנשים רבים יכולים להשתחרר מדפוסים של הרס עצמי אותם הם הפנימו בביתם. התפקיד של המטפל הוא לשמור עבורם את הרעל שספגו מהורים מאחר וכאשר הם מנסים זאת מול ההורים עצמם, אלה האחרונים לא מסוגלים להכיל את הכאב של ילדם. לאחר מכן, בהדרגה, הטיפול מאפשר לחוות סביבה פחות רעילה וללמוד איך נשארים בסביבה חדשה זו בלי הצורך האוטומטי לחזור אל המקום המוכר, הידוע, הרעיל.
לקריאה נוספת, אני ממליץ על מאמרו של Micheal Eigin – Toxic Nourishment.
