כמה מילים על דיוק
אני כבר שבועיים בבית וככל שעוברים הימים אני מבין שהדייט הרביעי שלי עם הודו הולך להישאר איתי עוד הרבה זמן. שנים. ביום כיפורים האחרון שהחלטתי ליסוע, עצם קבלת ההחלטה היתה ממקום מאוד ספונטני. ראיתי סרט, בו הגיבור כדי לעמוד במשימתו היה כל הזמן צריך להיות מדוייק עם עצמו, אמיץ, לקבל החלטות הכרוכות בהתמודדות עם פחדיו ולהישאר באנרגייה של זרימה כנהר מחד ויציבות ועוצמה של הר מאידך. תוך כדי הסרט מילמלתי לעצמי "הודו, הודו... אתה חייב ליסוע להודו". למחרת, לאחר שהזמנתי את הרטיס לדלהי, התחלתי לתכנן את המסע שידעתי ש"יהפוך" אותי אבל לא היה לי מושג כמה מטלטל הוא יהיה. כשחשבתי איך אני רוצה לנצל את השישה שבועות לאט לאט התבהרה לי התוכנית שלי : ראשית, רציתי לבצע התבוננות-מחדש (רוויזייה) בחיי כלומר לחזור ולהתבונן ב 43 שנות חיי (תכננתי יום התבוננות בהודו לכל שנה מחיי), באירועים, בזכרונות, בצמתים חשובים ועוד ולראות לאן ההתבוננות הזו לוקחת אותי. שנית, רציתי לבצע טקס כלשהו לקראת השלב הבא בחיי, שלישית רציתי למצוא בליבי סליחה לאנשים קרובים בחיי ורביעית רציתי לנוח.
עוצמת חווית המפגש עם הודו עדיין ניכרת ברגשותיי, מחשבותיי ובגופי. אני מרגיש שלאט לאט אוכל יותר לתרגם את החוויה למילים, שיעזרו לי בתהליכים שלי מול עצמי והקרובים לי וכמובן שיסייעו לי בעבודה עם אנשים. הימים שלי בהודו היו מלאים בהתבוננות פנימה : מדיטציות ויפסנה שאני מתרגל, צי-קונג שמחבר אותי להרמונייה בין גוף לנפש בהדרכת מורה אוסטרי שפגשתי, דיאלוגים פנימיים ביני לבין הגוף שלי וחלק מרכזי של ההתבוננות היתה דרך ישיבה ממושכת מול הר מאוד מיוחד שפגשתי בדרום הודו הלא הוא "ארונצאל" בעיר טירוונמלאי שם שהיתי בארבעה השבועות הראשונים. השעות מול ההר, אפשרו לי לעצור, לנוח ולהתחבר בצורה עמוקה לחלקים עמוקים ונסתרים בתוכי שהעשייה השוטפת שלי לא מאפשרת לי להגיע אליהם.
הפעם ארצה לגעת בשלושה נושאים מרכזיים שעלו במסעי המטלטל ובקשר שלהם למערכת היחסים עם האוכל. הנושא הראשון קשור להבדל ולדמיון העדין בין חמלה למחילה. הרבה אנשים מדברים על החשיבות ואף הצורך בסליחה ובמחילה בתהליך הריפוי. במסע האישי הארוך שאני עובר ב 14 שנים האחרונות מצאתי והגעתי לתובנות רבות, התרתי סבכים למיניהם ועדיין הרגשתי כי יש בקרבי כעס רב וקושי למחול. השעות הרבות ששהיתי עם עצמי, מול ההר הטיבו עימי. מידי פעם האמא ההודית שאימצתי לעצמי קראה לי לאכול ולהזין את עצמי לקראת עוד מפגש עם עצמי. באחד הימים בעודי משקיף על ההר חשתי בתחושה חדשה בתוכי וכיניתי אותה - חמלה. הרגשתי חמלה ליקריי שעוברים גם הם את המסע הפרטי שלהם, שהוא לא פחות מורכב ומאתגר משלי. תחושת החמלה מלאה אותי באהבה ואולם לצערי הרגשתי כי חלק מהכעס עדיין בתוכי וכי למרות החמלה שמילאה אותי הרגשתי שעדיין קשה לי למחול על הקשיים הרבים שהייתי צריך לעבור ולאנשים שקשורים לכך. הדיאלוג המרתק בין חמלה למחילה נשאר עימי לאורך כל התקופה בהודו. ביקשתי לעצמי חמלה על כך שאינני מצליח למחול. משהו הצליח להירגע בתוכי. רק לזמן מה.
הנושא השני שהתפתח כתהליך טבעי מההתבוננות בקשר בין חמלה למחילה הביא אותי לשעות של דיאלוגים פנימיים בהם מצאתי את עצמי אומר לעצמי בלי אפשרות לסגת מקביעה זו כי השיעור שלי בחיים הנו דיוק והכלי באמצעותו אני לומד את השיעור שלי הוא הגוף שלי (כלי הלימוד שלי תמיד איתי). בהזדמנות אשתף בכל קורותיי הקשורים למחלות, פציעות, בתי חולים וסכנות אחרות שעברתי בטיולים בעבר וגם בטיול זה רק אומר כי הודו שוב ביקשה ממני לדייק שוב ושוב בשאלות שמבחינתי הנן מהותיות (והתעצמו לאחר שנגנב ממני תיק התרופות - ההגנה האחרונה). ההחלטות איזה טיפול לקבל, לאיזה בית חולים לפנות ועוד אילצה אותי להעמיק עוד ועוד במדיטצייה כאשר בכל פעם שדייקתי בהחלטות שלקחתי קיבלתי סימן ברור שדייקתי ולהפך (כאשר לא דייקתי). הדינמיקה היתה בעצם תהליך המתחיל באתגר, ממשיך במדיטצייה לדיוק, ואז החלטה, סימן באם ההחלטה היתה נכונה או לא ואז הרפייה למספר דקות/שעות עד האתגר הבא. התנועה העדינה בין הדיוק להרפייה ולהתמסרות היתה אחת המתנות המרכזיות שהודו "אילצה" אותי לתרגל ולקבל ממנה. במהלך הזמן ניסיתי לראות אם כאשר עלה סבל (למשל כאשר גנבו לי את תיק התרופות בעודי משתמש בתרופות שבתכו) אני מצליח בעת ובעונה אחת גם לדייק וגם להרפות ולהתמסר ביודעי שאין לי באמת שליטה וגם אם אדייק כמו שאיש מעולם לא דייק - שום דבר לא מובטח לי.
ככל שאני מדייק, מרפה, מתמסר, חומל ומנסה למחול אני מוצא את עצמי אוכל כשליש עד מחצית מהכמות שאני צורך בארץ. זה קרה לי מספר פעמים בעבר שבשעת עבודה פנימית מרוכזת ומאומצת זה קורה לי - אבל זה אף פעם לא מפסיק להפתיע עד כמה אנחנו באמת זקוקים לכמויות מזון הרבה יותר קטנות ממה שאנחנו מאמינים שחיוני לנו. וזה מביא אותי לנקודה השלישית. באחד הימים התפתחה לה שיחה עם השומן שלי. שאלתי אותו המון שאלות כמו מתי הוא נולד, באיזה נסיבות ועוד. ואז שאלתי אותו מה תפקידו והוא אמר לי שהוא התרמוסטט שלי, שהוא מווסת את ההתקדמות שלי בקצב הנכון והמדוייק לי. השומן אמר לי שהוא מטפורה ליכולת שלי להשתנות. מצד אחד אני יוצר שינוי, מתקדם, מתפתח (אנרגיית העשייה שלי) ומצד שני אני עושה עבודה של "הכנת הכלי" להכיל את תוצאות השינוי (אנרגיית הנוכחות שלי). השומן שלי סיפר לי כי כאשר אין איזון בין שתי האנרגיות הוא מגיע ע"מ לסמן לי לחזור שוב לאמצע. תמצית הדיאלוג כפי שאני מביא אותה פה אפשרה לי להיות בחמלה יותר גדולה ואף בהבנה מתוך חיבור גוף-נפש כי ה"דבר הזה" (למשל שומן או מחלה) אותו אנו רוצים לסלק מאיתנו , להיפטר ממנו מה שיותר מהר, הוא הוא המדריך הגדול שלנו לדייק ועד שלא נכיר אותו לעומקו הוא יתעקש לא לוותר עלינו ולהמשיך להעביר לנו מסרים שהנם חיוניים לחיינו. במהלך שהותי בהודו השומן שלי סיפר לי סיפורים נוספים שחלק מהם בוודאי אביא לכאן בפעמים הבאות וכמובן אשתף יותר בקבוצות והסדנאות שאפתח בקרוב בהם נגע בנושאים אלו ואחרים תוך שנלך מעבר ודרך מערכת היחסים עם האוכל אל החלקים הפנימיים שמחכים לנו שם בסבלנות שנתבונן בהם, נגע בהם וגם נרגע עימם ונשחרר מאיתנו את כל מה שאין ביוכלתנו לשנות.
אני עוצר כאן. עד הפעם הבאה. אני מרגיש שאני לקראת פרק חדש בחיי, אין לי מושג "ירוק" באיזה צבעים הוא יהיה צבוע ומה שנשאר לי זה לדייק ולהרפות. ונראה לאן נמשיך מכאן....
עוצמת חווית המפגש עם הודו עדיין ניכרת ברגשותיי, מחשבותיי ובגופי. אני מרגיש שלאט לאט אוכל יותר לתרגם את החוויה למילים, שיעזרו לי בתהליכים שלי מול עצמי והקרובים לי וכמובן שיסייעו לי בעבודה עם אנשים. הימים שלי בהודו היו מלאים בהתבוננות פנימה : מדיטציות ויפסנה שאני מתרגל, צי-קונג שמחבר אותי להרמונייה בין גוף לנפש בהדרכת מורה אוסטרי שפגשתי, דיאלוגים פנימיים ביני לבין הגוף שלי וחלק מרכזי של ההתבוננות היתה דרך ישיבה ממושכת מול הר מאוד מיוחד שפגשתי בדרום הודו הלא הוא "ארונצאל" בעיר טירוונמלאי שם שהיתי בארבעה השבועות הראשונים. השעות מול ההר, אפשרו לי לעצור, לנוח ולהתחבר בצורה עמוקה לחלקים עמוקים ונסתרים בתוכי שהעשייה השוטפת שלי לא מאפשרת לי להגיע אליהם.
הפעם ארצה לגעת בשלושה נושאים מרכזיים שעלו במסעי המטלטל ובקשר שלהם למערכת היחסים עם האוכל. הנושא הראשון קשור להבדל ולדמיון העדין בין חמלה למחילה. הרבה אנשים מדברים על החשיבות ואף הצורך בסליחה ובמחילה בתהליך הריפוי. במסע האישי הארוך שאני עובר ב 14 שנים האחרונות מצאתי והגעתי לתובנות רבות, התרתי סבכים למיניהם ועדיין הרגשתי כי יש בקרבי כעס רב וקושי למחול. השעות הרבות ששהיתי עם עצמי, מול ההר הטיבו עימי. מידי פעם האמא ההודית שאימצתי לעצמי קראה לי לאכול ולהזין את עצמי לקראת עוד מפגש עם עצמי. באחד הימים בעודי משקיף על ההר חשתי בתחושה חדשה בתוכי וכיניתי אותה - חמלה. הרגשתי חמלה ליקריי שעוברים גם הם את המסע הפרטי שלהם, שהוא לא פחות מורכב ומאתגר משלי. תחושת החמלה מלאה אותי באהבה ואולם לצערי הרגשתי כי חלק מהכעס עדיין בתוכי וכי למרות החמלה שמילאה אותי הרגשתי שעדיין קשה לי למחול על הקשיים הרבים שהייתי צריך לעבור ולאנשים שקשורים לכך. הדיאלוג המרתק בין חמלה למחילה נשאר עימי לאורך כל התקופה בהודו. ביקשתי לעצמי חמלה על כך שאינני מצליח למחול. משהו הצליח להירגע בתוכי. רק לזמן מה.
הנושא השני שהתפתח כתהליך טבעי מההתבוננות בקשר בין חמלה למחילה הביא אותי לשעות של דיאלוגים פנימיים בהם מצאתי את עצמי אומר לעצמי בלי אפשרות לסגת מקביעה זו כי השיעור שלי בחיים הנו דיוק והכלי באמצעותו אני לומד את השיעור שלי הוא הגוף שלי (כלי הלימוד שלי תמיד איתי). בהזדמנות אשתף בכל קורותיי הקשורים למחלות, פציעות, בתי חולים וסכנות אחרות שעברתי בטיולים בעבר וגם בטיול זה רק אומר כי הודו שוב ביקשה ממני לדייק שוב ושוב בשאלות שמבחינתי הנן מהותיות (והתעצמו לאחר שנגנב ממני תיק התרופות - ההגנה האחרונה). ההחלטות איזה טיפול לקבל, לאיזה בית חולים לפנות ועוד אילצה אותי להעמיק עוד ועוד במדיטצייה כאשר בכל פעם שדייקתי בהחלטות שלקחתי קיבלתי סימן ברור שדייקתי ולהפך (כאשר לא דייקתי). הדינמיקה היתה בעצם תהליך המתחיל באתגר, ממשיך במדיטצייה לדיוק, ואז החלטה, סימן באם ההחלטה היתה נכונה או לא ואז הרפייה למספר דקות/שעות עד האתגר הבא. התנועה העדינה בין הדיוק להרפייה ולהתמסרות היתה אחת המתנות המרכזיות שהודו "אילצה" אותי לתרגל ולקבל ממנה. במהלך הזמן ניסיתי לראות אם כאשר עלה סבל (למשל כאשר גנבו לי את תיק התרופות בעודי משתמש בתרופות שבתכו) אני מצליח בעת ובעונה אחת גם לדייק וגם להרפות ולהתמסר ביודעי שאין לי באמת שליטה וגם אם אדייק כמו שאיש מעולם לא דייק - שום דבר לא מובטח לי.
ככל שאני מדייק, מרפה, מתמסר, חומל ומנסה למחול אני מוצא את עצמי אוכל כשליש עד מחצית מהכמות שאני צורך בארץ. זה קרה לי מספר פעמים בעבר שבשעת עבודה פנימית מרוכזת ומאומצת זה קורה לי - אבל זה אף פעם לא מפסיק להפתיע עד כמה אנחנו באמת זקוקים לכמויות מזון הרבה יותר קטנות ממה שאנחנו מאמינים שחיוני לנו. וזה מביא אותי לנקודה השלישית. באחד הימים התפתחה לה שיחה עם השומן שלי. שאלתי אותו המון שאלות כמו מתי הוא נולד, באיזה נסיבות ועוד. ואז שאלתי אותו מה תפקידו והוא אמר לי שהוא התרמוסטט שלי, שהוא מווסת את ההתקדמות שלי בקצב הנכון והמדוייק לי. השומן אמר לי שהוא מטפורה ליכולת שלי להשתנות. מצד אחד אני יוצר שינוי, מתקדם, מתפתח (אנרגיית העשייה שלי) ומצד שני אני עושה עבודה של "הכנת הכלי" להכיל את תוצאות השינוי (אנרגיית הנוכחות שלי). השומן שלי סיפר לי כי כאשר אין איזון בין שתי האנרגיות הוא מגיע ע"מ לסמן לי לחזור שוב לאמצע. תמצית הדיאלוג כפי שאני מביא אותה פה אפשרה לי להיות בחמלה יותר גדולה ואף בהבנה מתוך חיבור גוף-נפש כי ה"דבר הזה" (למשל שומן או מחלה) אותו אנו רוצים לסלק מאיתנו , להיפטר ממנו מה שיותר מהר, הוא הוא המדריך הגדול שלנו לדייק ועד שלא נכיר אותו לעומקו הוא יתעקש לא לוותר עלינו ולהמשיך להעביר לנו מסרים שהנם חיוניים לחיינו. במהלך שהותי בהודו השומן שלי סיפר לי סיפורים נוספים שחלק מהם בוודאי אביא לכאן בפעמים הבאות וכמובן אשתף יותר בקבוצות והסדנאות שאפתח בקרוב בהם נגע בנושאים אלו ואחרים תוך שנלך מעבר ודרך מערכת היחסים עם האוכל אל החלקים הפנימיים שמחכים לנו שם בסבלנות שנתבונן בהם, נגע בהם וגם נרגע עימם ונשחרר מאיתנו את כל מה שאין ביוכלתנו לשנות.
אני עוצר כאן. עד הפעם הבאה. אני מרגיש שאני לקראת פרק חדש בחיי, אין לי מושג "ירוק" באיזה צבעים הוא יהיה צבוע ומה שנשאר לי זה לדייק ולהרפות. ונראה לאן נמשיך מכאן....
