קליפות השומן כקליפות הבצל
במהלך השנים האחרונות הכרתי נשים וגברים המוכנים לעשות הכל ע"מ לרדת במשקל. הם צמים, רצים, מענים את עצמים, מתפללים, עוברים ניתוחים, קוראים ספרים בנושא ואפילו נוסעים לסדנאות במדינות רחוקות. הם ממשיכים לחלום על העשרה, עשרים ק"ג שהם יורידו ואז חייהם ישתנו לטובה או כמו שהם אומרים "מן הקצה אל הקצה". ועדיין, כמעט כל האנשים שמצליחים להגיע למשקלם הרצוי לא מצליחים להישאר בו יותר מאשר תקופה קצרה. אנשים שחייהם מלאים המודעות, תובנות, מנהלים חיי משפחה וחיים מקצועיים באופן ראוי לציון לא מצליחים לרדת במשקל ולהישאר בו.
הסטטסטיקה מדברת על שלושה אנשים מתוך מאה שמצליחים לרדת במשקלם ולשמור עליו לאורך חמש שנים לפחות. מנגד במדינות מערביות כמו ארה"ב התקציבים השנתיים לטיפול בהשמנה עולים בהדרגה ומשתווים ואף עולים לעיתים על תקציבי החינוך. במבט ראשון נראה שיש פה תעלומה שהעולם עוד לא הצליח לפתור. מרבית האנשים סבורים שמדובר בגנטיקה ואכן לפני שנים כבר נמצא גן ההשמנה וגם גורמים ביולוגים אחרים יכולים להסביר למה חלקנו משמין וחלק אחר לא. ועדיין, המספרים של שיעורי ההשמנה בארץ עולים ובשנה האחרונה דובר על כך שכל ילד שלישי בארץ סובל מעודף משקל.
מידי פעם חוקרים, רופאים ומטפלים נפשיים ניפגשים ע"מ למצוא דרך חדשה לתופעת ההשמנה אולם התופעה לא נבלמת. להפך. לעיתים ישנה תוכנית התערבות ממשלתית שם עיקר הדגש הוא על תזונה וספורט ועדיין לא מצליחים להבין למה הילדים (וגם המבוגרים) ממשיכים להשמין. חלק ניכר כבר וויתר ומתייחס לעצמו כך :"אני פשוט אוהב לאכול, יש לי תיאבון בריא.
לפני 12 שנה שהתעוררתי משנים של חוסר מודעות בחיי החלטתי בצורה לא מודעת להפסיק לנסות להרזות. עם השנים גיליתי שאני משיל ממשקלי בצורה הדרגתית ועצם הירידה במשקל היתה תהליך נלווה לתהליך מרכזי אחר שעברתי – הכרתי את המהות הפנימית שלי שנמנמה לה מזה שני עשורים.בראייה של פרספקטיבה לאחור אני יכול להבחין שבכל פעם שהתמודדתי עם מורכבות פנימית בתוכי שהדחקתי ובסופו של דבר הצלחתי לקלף שכבה נוספת שהגנה עלי מפני פגיעות, ובהתאמה צנחה לה שכבת שומן נוספת מגופי.
מאחר ותהליך קילוף קליפות השומן הוא מכאיב כפי שתהליך קילוף הבצל גורם לעיניים שלנו לצרוב, חייבת להיות השהיית-מה בין שלב לשלב. באם נקלף את הקליפות השומן שלנו אחת אחרי השנייה, תוך שאנו דורסים את המנגנונים העדינים ששמרו עלינו מזה שנים, לא נצליח לעמוד מול כל מה שנמצא בפנים. החומרים שאנו שומרים עליהם בצורה אדוקה בגופינו בכלל ובבטננו בפרט הנם כה רגישים עד שתנועה מהירה מידי עלולה לצרוב אותנו כפי שאם נסיר את כל השכבות של הבצל בבת אחת, נתקשה לפתוח את עינינו לפרק זמן מסויים.
הרגשות, המחשבות, הזכרונות שלנו שאצורים בתוך הגוף-נפש שלנו אינם מוגלה שרופא יכול להסיר בהינף יד. ועובדה, כמעט כל המנותחים לקיצור קיבה עולים בחזרה במשקלם ויותר מכך, ממשיכים לסבול מכל המכאובים הנפשיים שקדמו לניתוח. שלושים שנה של אימוץ אישיות מסויימת תוך וויתור על האני האמיתי לא יכולים להתנקז לפעולה כירוגית בודדת או קצרה שניתן להסיר באופן חד פעמי.
התנועה מאכילה רגשית לאכילה מודעת, מבוססת על גישה שהתפתחה לפני כמה עשורים בארה"ב גישת ה– Non Diet Approach המציעה לאנשים להתבונן במערכות היחסים המורכבות שלהם עם האוכל כשער למציאת האני האמיתי שלהם וחיים מלאים יותר. גישה זו איננה מאמינה בקיצורי דרך ורואה בהבנות של החיבורים הרגשיים לאוכל כפתח לתהליכים הבודקים שאלות כמו הרס עצמי, תלות, סמביוזה, גבולות ועוד.
מרבית האנשים מעוניינים בתהליכים מהירים כפי שהחברה של ימנו מעודדת הישגיות. ואולם, בהדרגה יותר ויותר אנשים נמצאים בשלבים מספיק מודעים להבין שתהליכים של בניית בונקר אישי באמצעות אכילה רגשית או בניית מחסה עמוק באמצעות שליטה בכמות האוכל (אי-אכילה רגשית) אינם יכולים להיפסק בין לילה.
להפך, רק אלה שיהיו מספיק סבלניים להבין שהשינויים הקשורים לאכילה שלהם הם תוצר לוואי לתהליכי אינטגרצייה בין גופם לנפשם, יוכלו להתקדם ולהשיל קליפה נוספת שהתבססה בגופם. ואכן הציר המרכזי בעבודה סביב מערכות היחסים עם האוכל קשורה בהתבוננות בחיבורים בין הגוף לנפש, התבוננות שמאפשרת רמות גבוהות והולכות הקשבה אמיתית לצרכים של הגוף.
ועדיין, אין צורך לחכות שנים עד שנחוש את התוצאות של התהליך. מטופלת שלי בעבר הצליחה אחרי מספר חודשים קצרים של תהליך להעיד כי היא לא יכולה לחזור לתבניות שאפיינו אותה קודם לתהליך ומבחינתה מדובר בתהליך בלתי הפיך. בדר"כ פריצות דרך אלו הם תוצאה של חיבורי גוף נפש. זוג המטפלים האמרקאיים ג'יי וקתלין הנדריקס, בספרם במרוצת החיים תיארו חוויות של מטופל שלהם :"אני זוכר את היום שבו גופי התעורר. ישבתי בבית וראיתי טלוויזיה בשעה שעשיתי את פעילות הנשימה שלימדתם אותי. לפתע היה כאילו הרימו מעל עיני מסך, ויכולתי לחוש את תוך גופי שוב ! יכולתי להרגיש היכן פחדתי והיכן כעסתי והיכן החזקתי בכאב. מתחת לכל הרגשות שלי היה עולם חדש, זה של אנרגייה גופנית שיכולתי לחוש".
אני גם זוכר את "היום שלי". ישבתי לפני שש שנים מול הגנגס בצפון הודו והייתי בדרך לארוחה עם חברים. ככה:נ באותו רגע מול המים הזורמים חשתי אני את תוך גופי ושאלתי את עצמי האם אני באמת רעב. השבתי לעצמי בשלילה ונשארתי מול הטבע של רישקש וידעתי שזהו יום מיוחד. חזרתי אל הגוף שלי אחרי שלושים שנה של פרידה.
ועדיין התהליך לא הושלם. אני ואנשים רבים מסביבי הולכים לעבר השלה הבא בדרך לקליפה הבאה בתוכם שהם הולכים לקלף. לאט, בזהירות ועם הרבה חמלה לעצמנו. אנחנו מתקרבים עוד ועוד אל תוך החלקים של המהויות האמיתיות שבתוכנו ועם הזמן אנחנו אפילו נהנים מכך.
.
הסטטסטיקה מדברת על שלושה אנשים מתוך מאה שמצליחים לרדת במשקלם ולשמור עליו לאורך חמש שנים לפחות. מנגד במדינות מערביות כמו ארה"ב התקציבים השנתיים לטיפול בהשמנה עולים בהדרגה ומשתווים ואף עולים לעיתים על תקציבי החינוך. במבט ראשון נראה שיש פה תעלומה שהעולם עוד לא הצליח לפתור. מרבית האנשים סבורים שמדובר בגנטיקה ואכן לפני שנים כבר נמצא גן ההשמנה וגם גורמים ביולוגים אחרים יכולים להסביר למה חלקנו משמין וחלק אחר לא. ועדיין, המספרים של שיעורי ההשמנה בארץ עולים ובשנה האחרונה דובר על כך שכל ילד שלישי בארץ סובל מעודף משקל.
מידי פעם חוקרים, רופאים ומטפלים נפשיים ניפגשים ע"מ למצוא דרך חדשה לתופעת ההשמנה אולם התופעה לא נבלמת. להפך. לעיתים ישנה תוכנית התערבות ממשלתית שם עיקר הדגש הוא על תזונה וספורט ועדיין לא מצליחים להבין למה הילדים (וגם המבוגרים) ממשיכים להשמין. חלק ניכר כבר וויתר ומתייחס לעצמו כך :"אני פשוט אוהב לאכול, יש לי תיאבון בריא.
לפני 12 שנה שהתעוררתי משנים של חוסר מודעות בחיי החלטתי בצורה לא מודעת להפסיק לנסות להרזות. עם השנים גיליתי שאני משיל ממשקלי בצורה הדרגתית ועצם הירידה במשקל היתה תהליך נלווה לתהליך מרכזי אחר שעברתי – הכרתי את המהות הפנימית שלי שנמנמה לה מזה שני עשורים.בראייה של פרספקטיבה לאחור אני יכול להבחין שבכל פעם שהתמודדתי עם מורכבות פנימית בתוכי שהדחקתי ובסופו של דבר הצלחתי לקלף שכבה נוספת שהגנה עלי מפני פגיעות, ובהתאמה צנחה לה שכבת שומן נוספת מגופי.
מאחר ותהליך קילוף קליפות השומן הוא מכאיב כפי שתהליך קילוף הבצל גורם לעיניים שלנו לצרוב, חייבת להיות השהיית-מה בין שלב לשלב. באם נקלף את הקליפות השומן שלנו אחת אחרי השנייה, תוך שאנו דורסים את המנגנונים העדינים ששמרו עלינו מזה שנים, לא נצליח לעמוד מול כל מה שנמצא בפנים. החומרים שאנו שומרים עליהם בצורה אדוקה בגופינו בכלל ובבטננו בפרט הנם כה רגישים עד שתנועה מהירה מידי עלולה לצרוב אותנו כפי שאם נסיר את כל השכבות של הבצל בבת אחת, נתקשה לפתוח את עינינו לפרק זמן מסויים.
הרגשות, המחשבות, הזכרונות שלנו שאצורים בתוך הגוף-נפש שלנו אינם מוגלה שרופא יכול להסיר בהינף יד. ועובדה, כמעט כל המנותחים לקיצור קיבה עולים בחזרה במשקלם ויותר מכך, ממשיכים לסבול מכל המכאובים הנפשיים שקדמו לניתוח. שלושים שנה של אימוץ אישיות מסויימת תוך וויתור על האני האמיתי לא יכולים להתנקז לפעולה כירוגית בודדת או קצרה שניתן להסיר באופן חד פעמי.
התנועה מאכילה רגשית לאכילה מודעת, מבוססת על גישה שהתפתחה לפני כמה עשורים בארה"ב גישת ה– Non Diet Approach המציעה לאנשים להתבונן במערכות היחסים המורכבות שלהם עם האוכל כשער למציאת האני האמיתי שלהם וחיים מלאים יותר. גישה זו איננה מאמינה בקיצורי דרך ורואה בהבנות של החיבורים הרגשיים לאוכל כפתח לתהליכים הבודקים שאלות כמו הרס עצמי, תלות, סמביוזה, גבולות ועוד.
מרבית האנשים מעוניינים בתהליכים מהירים כפי שהחברה של ימנו מעודדת הישגיות. ואולם, בהדרגה יותר ויותר אנשים נמצאים בשלבים מספיק מודעים להבין שתהליכים של בניית בונקר אישי באמצעות אכילה רגשית או בניית מחסה עמוק באמצעות שליטה בכמות האוכל (אי-אכילה רגשית) אינם יכולים להיפסק בין לילה.
להפך, רק אלה שיהיו מספיק סבלניים להבין שהשינויים הקשורים לאכילה שלהם הם תוצר לוואי לתהליכי אינטגרצייה בין גופם לנפשם, יוכלו להתקדם ולהשיל קליפה נוספת שהתבססה בגופם. ואכן הציר המרכזי בעבודה סביב מערכות היחסים עם האוכל קשורה בהתבוננות בחיבורים בין הגוף לנפש, התבוננות שמאפשרת רמות גבוהות והולכות הקשבה אמיתית לצרכים של הגוף.
ועדיין, אין צורך לחכות שנים עד שנחוש את התוצאות של התהליך. מטופלת שלי בעבר הצליחה אחרי מספר חודשים קצרים של תהליך להעיד כי היא לא יכולה לחזור לתבניות שאפיינו אותה קודם לתהליך ומבחינתה מדובר בתהליך בלתי הפיך. בדר"כ פריצות דרך אלו הם תוצאה של חיבורי גוף נפש. זוג המטפלים האמרקאיים ג'יי וקתלין הנדריקס, בספרם במרוצת החיים תיארו חוויות של מטופל שלהם :"אני זוכר את היום שבו גופי התעורר. ישבתי בבית וראיתי טלוויזיה בשעה שעשיתי את פעילות הנשימה שלימדתם אותי. לפתע היה כאילו הרימו מעל עיני מסך, ויכולתי לחוש את תוך גופי שוב ! יכולתי להרגיש היכן פחדתי והיכן כעסתי והיכן החזקתי בכאב. מתחת לכל הרגשות שלי היה עולם חדש, זה של אנרגייה גופנית שיכולתי לחוש".
אני גם זוכר את "היום שלי". ישבתי לפני שש שנים מול הגנגס בצפון הודו והייתי בדרך לארוחה עם חברים. ככה:נ באותו רגע מול המים הזורמים חשתי אני את תוך גופי ושאלתי את עצמי האם אני באמת רעב. השבתי לעצמי בשלילה ונשארתי מול הטבע של רישקש וידעתי שזהו יום מיוחד. חזרתי אל הגוף שלי אחרי שלושים שנה של פרידה.
ועדיין התהליך לא הושלם. אני ואנשים רבים מסביבי הולכים לעבר השלה הבא בדרך לקליפה הבאה בתוכם שהם הולכים לקלף. לאט, בזהירות ועם הרבה חמלה לעצמנו. אנחנו מתקרבים עוד ועוד אל תוך החלקים של המהויות האמיתיות שבתוכנו ועם הזמן אנחנו אפילו נהנים מכך.
.
