אכילה רגשית ופרסומות
פרסומות אחת עסקה באכילה הרגשית שלנו למאכל מסויים מתוך געגוע לעבר. כלומר הדמות בפרסומת נהנית מהאוכל לא בגלל הטעם שלו אלא בעיקר מעצם החוויה הרגשית של חזרה לתקופה בו הוא הילד. לפי הפרסומת הוא מתגעגע לפשטות, לתמימות ובעיקר לחופש אותו הוא חש.
תמיד נאכל גם ממקום רגשי ואין בכך שום בעייה. בהחלט לגיטימי לאכול גם ממקום של יצירת חוויה רגשית. אולם עלינו לבדוק באם התנהגותינו זו מופרזת ומרבית האכילה שלנו לא נעשית ממקום קונקרטי אלא ממקום רגשי.
פרסומת אחרת עסקה בשוטר הפנימי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו. השוטר הזה בולם אותנו, עוצר אותנו, מחליט מה מותר ומה לא ועוד. כאשר הדבר קשור לאוכל הוא גם יכול להחליט שמאכל מסויים יאכל רק פעם בשבוע (אולי בסוף השבוע). אבל מה קורה אם הבטן שלי מרגישה שהיא צריכה ריבת משמשים גם ביום חמישי וגם ביום ראשון. מה אעשה כדי שהשוטר הזה לא יתפוס אותי?
אני מאמין שא אפשר לברוח משוטרים לנצח וכל מה שלא ניתן לעצמנו ועדיין נשתוקק אליו – נגנוב אותו בסוף. לכן צריך להיוותר ולהיכנע על ההימנעות והמאמץ ולהבין למה בנינו שוטר כל כך חזק בתוכנו. ייתכן שהשוטר הזה שומר עלינו לא להיפגע במצבים מסויימים אבל אני גם בטוח שהוא מכאיב לנו. אני לא נגד שוטרים אבל אני בעד שנפתח את השוטר או יותר נכון השומר הפנימי שיידע מתי אני באמת זקוק למזון מסויים ומתי לא.
כדי להגיע למצב זה נדרשת עבודה רבה הן במישור הרגשי והן במישורים הקוגנטיבי וההתנהגותי. השינוי עם האוכל הוא תוצאה של תהליכים מורכבים אלו והוא לא התהליך עצמו (במאמר "אכילה רגשית - תהליך של שינוי לתמיד" פירטתי עוד לגבי תהליכים אלו).
הלוואי ויום אחד הפרסומות ילמדו אנשים להרגיש מה באמת בא להם לאכול ולתת להם לגיטמציה להאמין לצורכי גופם. מסר כמו "מגיע לי" יחליף מסרים כמו "אסור לך". יום אחד אוכל יהיה (רוב הזמן) צורך גופני וצורך רגשי יהיה צורך רגשי. ברגע שנדע לעשות את ההפרדה בין רגשות לאוכל נוכל לצמצם את האכילה הרגשית שלנו. לעולם לא נוכל להעלימה לגמרי.
העבודה האמיתית היא להשלים עם זה שהתהליך אף פעם לא יהיה מושלם ב 100 אחוז ונוכל להסתפק בתהליך כמעט מושלם.
בהצלחה לכולנו.
תמיד נאכל גם ממקום רגשי ואין בכך שום בעייה. בהחלט לגיטימי לאכול גם ממקום של יצירת חוויה רגשית. אולם עלינו לבדוק באם התנהגותינו זו מופרזת ומרבית האכילה שלנו לא נעשית ממקום קונקרטי אלא ממקום רגשי.
פרסומת אחרת עסקה בשוטר הפנימי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו. השוטר הזה בולם אותנו, עוצר אותנו, מחליט מה מותר ומה לא ועוד. כאשר הדבר קשור לאוכל הוא גם יכול להחליט שמאכל מסויים יאכל רק פעם בשבוע (אולי בסוף השבוע). אבל מה קורה אם הבטן שלי מרגישה שהיא צריכה ריבת משמשים גם ביום חמישי וגם ביום ראשון. מה אעשה כדי שהשוטר הזה לא יתפוס אותי?
אני מאמין שא אפשר לברוח משוטרים לנצח וכל מה שלא ניתן לעצמנו ועדיין נשתוקק אליו – נגנוב אותו בסוף. לכן צריך להיוותר ולהיכנע על ההימנעות והמאמץ ולהבין למה בנינו שוטר כל כך חזק בתוכנו. ייתכן שהשוטר הזה שומר עלינו לא להיפגע במצבים מסויימים אבל אני גם בטוח שהוא מכאיב לנו. אני לא נגד שוטרים אבל אני בעד שנפתח את השוטר או יותר נכון השומר הפנימי שיידע מתי אני באמת זקוק למזון מסויים ומתי לא.
כדי להגיע למצב זה נדרשת עבודה רבה הן במישור הרגשי והן במישורים הקוגנטיבי וההתנהגותי. השינוי עם האוכל הוא תוצאה של תהליכים מורכבים אלו והוא לא התהליך עצמו (במאמר "אכילה רגשית - תהליך של שינוי לתמיד" פירטתי עוד לגבי תהליכים אלו).
הלוואי ויום אחד הפרסומות ילמדו אנשים להרגיש מה באמת בא להם לאכול ולתת להם לגיטמציה להאמין לצורכי גופם. מסר כמו "מגיע לי" יחליף מסרים כמו "אסור לך". יום אחד אוכל יהיה (רוב הזמן) צורך גופני וצורך רגשי יהיה צורך רגשי. ברגע שנדע לעשות את ההפרדה בין רגשות לאוכל נוכל לצמצם את האכילה הרגשית שלנו. לעולם לא נוכל להעלימה לגמרי.
העבודה האמיתית היא להשלים עם זה שהתהליך אף פעם לא יהיה מושלם ב 100 אחוז ונוכל להסתפק בתהליך כמעט מושלם.
בהצלחה לכולנו.