יאלום, אני ואכילה רגשית
בחודש האחרון סיימתי להנחות קבוצת אכילה רגשית. במפגש הסיום המשתתפות העניקו לי במתנה שני ספרים של הסופר האהוב עלי ארווין יאלום שסיפרו "כשניטשה בכה" הביא אותי לפני עשר שנים לעזוב את עולם ההיטק ולמצוא את יעודי כמטפל. רציתי לשתף אתכם במפגש המרתק שהיה לי עימו לפני שנתיים,מפגש בין אחד המטפלים הידועים בעולם למטפל שנמצא בתחילת דרכו ורואה את ייעודו לצמצם את מימדי האכילה הרגשית בארץ ובעולם כך שהדור הבא יהיה בריא יותר וסובל פחות מבעיות השמנה והסיבוכים שלה.
כשתכננתי את ההשתתפות שלי בסדנה של גנין רות (אוק'-נוב' 2008, ראו המאמר "אכילה רגשית - תהליך של שינוי לתמיד), השארתי לעצמי כמה ימים פנויים לאחר שהיא תסתיים על מנת שאוכל לעכל את כל החוויות מהמסע ולנסות ולהיפגש עם איש מבוגר ויקר לי . בסוף הסדנה אחת המשתתפות הסיעה אותי לשדה התעופה של העיר מונטריי, שם שכרתי רכב. טיילתי במשך ששת הימים הבאים עם עצמי ברחבי קליפורניה, לאורך האוקיינוס. הגעתי גם להרי הסיירה נוואדה ואגם טאהו, חוגג וממצה את החיים האלה עד הטיפה האחרונה.
כמה שעות לפני עלייתי על המטוס בסן פרנסיסקו בדרכי חזרה לארץ פגשתי, כפי שתיככנתי חצי שנה מראש, למשך 20 דקות בלתי נשכחות, את הסופר ארווין יאלום. ספרו "כשניטשה בכה", אותו קראתי באביב 2001, שינה את חיי והשפיע עליי עמוקות. התאהבתי בדיאלוג הדמיוני בין ניטשה לברוייר (מורו של פרויד). שנה וחצי לאחר מכן התחלתי בתהליך הארוך של הסבה מקצועית ע"מ להיות מטפל, וחזרתי אל ספסל הלימודים בבית הספר לעבודה סוציאלית.
שנתיים לפני המפגש עם יאלום הייתי בסמינר בת"א שעסק בשכול. גולת הכותרת של הערב היתה הרצאתו של יאלום באמצעות שידור וידאו ממשרדו בסן פרנסיסקו. רעדתי קלות כאשר המצלמה התמקדה בו. הוא חייך ו 200 אנשים באולם הרגישו את החום שלו, הפשטות ובעיקר את הכוונות הטובות שלו. מבחינתי עברו שש שנים מאז פגשתי אותו לראשונה בספרו ששינה את חיי. הקשבתי באולם לדבריו על מוות, שכול, אבל, פרידות. נושאים קרובים לליבי. בסוף היתה אפשרות לשאול שאלות. היו מספר פסיכולוגים ששאלו על עבודתו, על נושאים תיאורטיים אבל אני רציתי לספר לו (וכך הוא יראה ויכיר אותי – כמו שאנחנו ראינו אותו הוא היה יכול לראות אותנו) על התהליך שלי ועל המקום שלו בתהליך שלי.
פחדתי. בעיקר מתגובתם של אנשי מקצוע לכך שניצלתי את הזמן היקר של יאלום לסיפור אישי ולא לשאלה "חשובה" שתקדם את הדיון המקצועי. חזרתי הביתה כל כך כועס על עצמי, מאוכזב מעצמי. הנה היתה לי הזדמנות לסגור מעגל ונכשלתי. כנראה שלכל דבר יש את הזמן שלו והמפגש בינינו היה אמור להיות בארבע עיניים.
בקיץ 2008 תכננתי את החופשה שלי בארה"ב, את הסדנה של ג'נין. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לפגוש את יאלום. עשיתי גוגל "יאלום" ונכנסתי לאתר שלו. הרמתי טלפון והייתי בטוח שהמזכירה שלו תענה (תיארתי לעצמי שיש לו). קול של גבר ענה לי ושאלתי אותו אם הוא דוקטור יאלום והקול ענה בחיוב. סיפרתי לו עלי, על הספר שלו, על התהליך וביקשתי ממנו לשתות איתי קפה. הוא שאל אותי בשביל מה ועניתי שזה מאוד חשוב לי. לאכזבתי הוא אמר שקשה לו לקבוע איתי חצי שנה מראש פגישה כי הוא עובד על הספר החדש שלו אבל לפני שסיימנו את השיחה הוא הציע שכאשר אהיה באזור, ארים לו טלפון וננסה לקבוע.
וכך היה. ביום האחרון של הסדנה של ג'נין וביומיים לאחר מכן ניסיתי להשיג אותו מספר פעמים. כבר התייאשתי והרגשתי פספוס ענק שכנראה לא אפגוש את האדם שבזכות המילים שכתב בתחילת שנות ה 90, עשר שנים לאחר מכן, חיי המקצועיים השתנו לגמרי. תמיד אני אומר למטופליי שרגש הפספוס הוא הכי קשה לעיבוד נפשי והרבה מהרצון שלנו לשמור על האכילה הכפייתית שלנו הוא ממקום של לא להרגיש פספוסים. ברגע שנתחיל להרגיש, לחשוב ולהיזכר נתקל גם בפספוסים שאין לנו ממש מה לעשות איתם חוץ מלכאוב אותם ולנסות להתמודד איתם.
משתתפת בסדנה שלי בעבר אמרה לי שהיא לא יכולה להפסיק את ההתעסקות עם האוכל כי אז היא מרגישה שהיא מפספסת דרמות שהאוכל מעניק לה. ואכן רק אם נניח לאוכל קצת בצד נוכל לגעת בפספוסים קצת יותר מורכבים. פספוסים שאוכל גם לא יוכל להרגיע. לתקופה מסויימת שום דבר לא יוכל להרגיע את אותה בחורה והיא תצטרך "לטפס על הקירות" (כמו שמשתתפת אחרת אמרה). אבל כמה דקות של לשרוד את ה"טיפוס על הקירות" יוכל לאותת לה שהיא בחיים ולהפנות את משאביה לכך שתוכל לשאול את עצמה שאלות שהיא שנים חולמת לשאול. התשובות לא ממש משנות כי הן מתחלפות בכל רגע. אבל השאלות החשבות נשארות קבועות ובעיקר מתמקדות במי היא באמת ואילו חיים היא מאחלת לעצמה. ולכן אני מרבה להתחיל סדנאות בשיחה על חלומות שיש לאנשים. לרוב, אין לאנשים מושג.
כשהגעתי לארה"ב עדיין לא ידעתי אם אפגוש את יאלום ואמרתי לעצמי שאעשה את המיטב שביכולתי ומה שיקרה חחקרה. לא הכל בשליטתי. יומיים לאחר סיום הסדנה של גנין, אחרי הבולמוס בארוחת הבוקר בביג סר (ואחרי אותו לילה נוראי בו לא נירדמתי וחששתי שאמות מרעב), הצלחתי לתפוס את יאלום. סיפרתי לו שאני 200 ק"מ דרומית מסן פרנסיסקו ואני טס בעוד ארבעה ימים חזרה לארץ. בתחילה הוא ניסה שוב להתחמק ודיבר על האורחים שלו. אמרתי לו שאני אשמח גם לרבע שעה, שיחתום לי על ספרו ששינה את חיי ואעזבו בשקט. ואז גם אני אהיה בשקט. יאלום הסכים (אולי יותר נכון לכתוב יאלום נכנע לעקשנותי).
קבענו ליום שבת בצומת רחובות במרכז סן פרנסיסקו. סיכמנו שארים אליו טלפון לסלולר שלו שאהיה במקום. וכך היה. לאחר ארבעה ימים בהם הפונטייאק האדומה לקחה אותי לפינות נידחות מסביב למפרץ סן פרנסיסקו ועד רינו שבנוואדה השכנה, החניתי במגרש חנייה בקרבת צומת הרחובות של יאלום והתקשרתי אליו. הוא כיוון אותי ללובי של בית הדירות בו הוא מתגורר. המתנתי לו מספר דקות ואז הדמות המפורסמת הופיעה מולי. התיישבנו והתחלנו לדבר.
סיפרתי לו שוב בקצרה את הסיפור שלי, מה מעשיי היום, איך קיבלתי את הספר שלו לפני שמונה שנים מאימי (חקר אותי מעט לגביה). הוא היה מאוד חם, אנושי, מתעניין. דיברתי איתו על "סגירות מעגלים" ועל תחושת הפספוס שאחזה בי כאשר הייתי באותו ערב ופחדתי לפנות אליו. הוא חייך אלי ואמר לי "הנה, עכשיו אנחנו פה ביחד". אין לי מושג למה אבל סיפרתי לו על עוד מעגל שנסגר. שבועיים לפני הנסיעה שלי פגשתי את האקסית הראשונה שלי. סיפרתי לו שהרגשתי שעשר שנים של אבל "עשו את העבודה" ולא היה לי קשה לעמוד מולה. מישהי שבעבר הייתי מכור לה במשך 4 שנים תמימות. יאלום מאוד התעניין בסיפור זה ושאל איך ראיתי שהאקסית הגיבה לכך שאני מתמודד בהצלחה עם המפגש עימה. אמרתי לו שחשתי, למרות שלא היית בטוח שכך הם אכן פני הדברים, עצב על פניה. הייתי המום מהתענינותו של יאלום בחיי האישיים והבנתי שהוא אדם מאוד סקרן ואולי זאת התכונה הבולטת שמאפשרת לו גם בגיל 79 לעבוד עם אנשים.
שוחחנו מספר דקות נוסף. יאלום מאוד התעניין בעבודה שאני עושה עם קבוצות בעיקר בתחום של האכילה הרגשית. הוא אפילו ניסה לסייע לי וחיבר אותי למומחית עולמית בתחום של הקבוצות. ביקשתי ממנו שיחתום לי על הספר ששינה את חיי (הבאתי אותו מהארץ) והוא חתם. הוא הביא ספר נוסף כמתנה עבורי :"אמא ומשמעות החיים", ואני הגבתי כמו ילד :"קראתי אותו מזמן". הבנתי שתגובתי לא ממש התאימה ואז הוספתי "אבל אני מאוד אשמח לקבלו כמובן". יאלום חתם גם על הספר השני. המעגל נסגר. ביקשתי להצטלם עימו והחזקתי את המצלמה מול הפרצופים של שנינו. יאלום הושיט יד וחיבק אותי. מה עוד הייתי יכול לבקש.
נפרדנו. ידעתי שאלו היו עשרים דקות שאני אנצור כל חיי. הסערה שנמצאת איתי תמיד בבטן נחלשה עוד יותר. יצאתי מהבניין והבטתי לעבר מפרץ סן פרנסיסקו. ישבתי על המדרגות וחייכתי לעצמי. הרמתי טלפון לאבי וסיפרתי לו (שניהם באותו גיל). אמרתי לאבי שאני אראה אותו עוד 36 שעות וגנבתי עוד כמה שניות על המדרגות מנסה לתפוס את הנצח ואת הרגע המיוחד הזה. שיחררתי את עצמי מהמקום, חזרתי לרכב ונסעתי לשדה התעופה. הלב הרחב והענק שלי היה צר מידי להכיל את הבוקר הזה. שאני כותב שורות אלו חצי שנה לאחר האירוע, רק עכשיו מילותיו של יאלום תופסות בתוכי את המקום השמור להן ומתקבעות בנשמתי
כשתכננתי את ההשתתפות שלי בסדנה של גנין רות (אוק'-נוב' 2008, ראו המאמר "אכילה רגשית - תהליך של שינוי לתמיד), השארתי לעצמי כמה ימים פנויים לאחר שהיא תסתיים על מנת שאוכל לעכל את כל החוויות מהמסע ולנסות ולהיפגש עם איש מבוגר ויקר לי . בסוף הסדנה אחת המשתתפות הסיעה אותי לשדה התעופה של העיר מונטריי, שם שכרתי רכב. טיילתי במשך ששת הימים הבאים עם עצמי ברחבי קליפורניה, לאורך האוקיינוס. הגעתי גם להרי הסיירה נוואדה ואגם טאהו, חוגג וממצה את החיים האלה עד הטיפה האחרונה.
כמה שעות לפני עלייתי על המטוס בסן פרנסיסקו בדרכי חזרה לארץ פגשתי, כפי שתיככנתי חצי שנה מראש, למשך 20 דקות בלתי נשכחות, את הסופר ארווין יאלום. ספרו "כשניטשה בכה", אותו קראתי באביב 2001, שינה את חיי והשפיע עליי עמוקות. התאהבתי בדיאלוג הדמיוני בין ניטשה לברוייר (מורו של פרויד). שנה וחצי לאחר מכן התחלתי בתהליך הארוך של הסבה מקצועית ע"מ להיות מטפל, וחזרתי אל ספסל הלימודים בבית הספר לעבודה סוציאלית.
שנתיים לפני המפגש עם יאלום הייתי בסמינר בת"א שעסק בשכול. גולת הכותרת של הערב היתה הרצאתו של יאלום באמצעות שידור וידאו ממשרדו בסן פרנסיסקו. רעדתי קלות כאשר המצלמה התמקדה בו. הוא חייך ו 200 אנשים באולם הרגישו את החום שלו, הפשטות ובעיקר את הכוונות הטובות שלו. מבחינתי עברו שש שנים מאז פגשתי אותו לראשונה בספרו ששינה את חיי. הקשבתי באולם לדבריו על מוות, שכול, אבל, פרידות. נושאים קרובים לליבי. בסוף היתה אפשרות לשאול שאלות. היו מספר פסיכולוגים ששאלו על עבודתו, על נושאים תיאורטיים אבל אני רציתי לספר לו (וכך הוא יראה ויכיר אותי – כמו שאנחנו ראינו אותו הוא היה יכול לראות אותנו) על התהליך שלי ועל המקום שלו בתהליך שלי.
פחדתי. בעיקר מתגובתם של אנשי מקצוע לכך שניצלתי את הזמן היקר של יאלום לסיפור אישי ולא לשאלה "חשובה" שתקדם את הדיון המקצועי. חזרתי הביתה כל כך כועס על עצמי, מאוכזב מעצמי. הנה היתה לי הזדמנות לסגור מעגל ונכשלתי. כנראה שלכל דבר יש את הזמן שלו והמפגש בינינו היה אמור להיות בארבע עיניים.
בקיץ 2008 תכננתי את החופשה שלי בארה"ב, את הסדנה של ג'נין. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לפגוש את יאלום. עשיתי גוגל "יאלום" ונכנסתי לאתר שלו. הרמתי טלפון והייתי בטוח שהמזכירה שלו תענה (תיארתי לעצמי שיש לו). קול של גבר ענה לי ושאלתי אותו אם הוא דוקטור יאלום והקול ענה בחיוב. סיפרתי לו עלי, על הספר שלו, על התהליך וביקשתי ממנו לשתות איתי קפה. הוא שאל אותי בשביל מה ועניתי שזה מאוד חשוב לי. לאכזבתי הוא אמר שקשה לו לקבוע איתי חצי שנה מראש פגישה כי הוא עובד על הספר החדש שלו אבל לפני שסיימנו את השיחה הוא הציע שכאשר אהיה באזור, ארים לו טלפון וננסה לקבוע.
וכך היה. ביום האחרון של הסדנה של ג'נין וביומיים לאחר מכן ניסיתי להשיג אותו מספר פעמים. כבר התייאשתי והרגשתי פספוס ענק שכנראה לא אפגוש את האדם שבזכות המילים שכתב בתחילת שנות ה 90, עשר שנים לאחר מכן, חיי המקצועיים השתנו לגמרי. תמיד אני אומר למטופליי שרגש הפספוס הוא הכי קשה לעיבוד נפשי והרבה מהרצון שלנו לשמור על האכילה הכפייתית שלנו הוא ממקום של לא להרגיש פספוסים. ברגע שנתחיל להרגיש, לחשוב ולהיזכר נתקל גם בפספוסים שאין לנו ממש מה לעשות איתם חוץ מלכאוב אותם ולנסות להתמודד איתם.
משתתפת בסדנה שלי בעבר אמרה לי שהיא לא יכולה להפסיק את ההתעסקות עם האוכל כי אז היא מרגישה שהיא מפספסת דרמות שהאוכל מעניק לה. ואכן רק אם נניח לאוכל קצת בצד נוכל לגעת בפספוסים קצת יותר מורכבים. פספוסים שאוכל גם לא יוכל להרגיע. לתקופה מסויימת שום דבר לא יוכל להרגיע את אותה בחורה והיא תצטרך "לטפס על הקירות" (כמו שמשתתפת אחרת אמרה). אבל כמה דקות של לשרוד את ה"טיפוס על הקירות" יוכל לאותת לה שהיא בחיים ולהפנות את משאביה לכך שתוכל לשאול את עצמה שאלות שהיא שנים חולמת לשאול. התשובות לא ממש משנות כי הן מתחלפות בכל רגע. אבל השאלות החשבות נשארות קבועות ובעיקר מתמקדות במי היא באמת ואילו חיים היא מאחלת לעצמה. ולכן אני מרבה להתחיל סדנאות בשיחה על חלומות שיש לאנשים. לרוב, אין לאנשים מושג.
כשהגעתי לארה"ב עדיין לא ידעתי אם אפגוש את יאלום ואמרתי לעצמי שאעשה את המיטב שביכולתי ומה שיקרה חחקרה. לא הכל בשליטתי. יומיים לאחר סיום הסדנה של גנין, אחרי הבולמוס בארוחת הבוקר בביג סר (ואחרי אותו לילה נוראי בו לא נירדמתי וחששתי שאמות מרעב), הצלחתי לתפוס את יאלום. סיפרתי לו שאני 200 ק"מ דרומית מסן פרנסיסקו ואני טס בעוד ארבעה ימים חזרה לארץ. בתחילה הוא ניסה שוב להתחמק ודיבר על האורחים שלו. אמרתי לו שאני אשמח גם לרבע שעה, שיחתום לי על ספרו ששינה את חיי ואעזבו בשקט. ואז גם אני אהיה בשקט. יאלום הסכים (אולי יותר נכון לכתוב יאלום נכנע לעקשנותי).
קבענו ליום שבת בצומת רחובות במרכז סן פרנסיסקו. סיכמנו שארים אליו טלפון לסלולר שלו שאהיה במקום. וכך היה. לאחר ארבעה ימים בהם הפונטייאק האדומה לקחה אותי לפינות נידחות מסביב למפרץ סן פרנסיסקו ועד רינו שבנוואדה השכנה, החניתי במגרש חנייה בקרבת צומת הרחובות של יאלום והתקשרתי אליו. הוא כיוון אותי ללובי של בית הדירות בו הוא מתגורר. המתנתי לו מספר דקות ואז הדמות המפורסמת הופיעה מולי. התיישבנו והתחלנו לדבר.
סיפרתי לו שוב בקצרה את הסיפור שלי, מה מעשיי היום, איך קיבלתי את הספר שלו לפני שמונה שנים מאימי (חקר אותי מעט לגביה). הוא היה מאוד חם, אנושי, מתעניין. דיברתי איתו על "סגירות מעגלים" ועל תחושת הפספוס שאחזה בי כאשר הייתי באותו ערב ופחדתי לפנות אליו. הוא חייך אלי ואמר לי "הנה, עכשיו אנחנו פה ביחד". אין לי מושג למה אבל סיפרתי לו על עוד מעגל שנסגר. שבועיים לפני הנסיעה שלי פגשתי את האקסית הראשונה שלי. סיפרתי לו שהרגשתי שעשר שנים של אבל "עשו את העבודה" ולא היה לי קשה לעמוד מולה. מישהי שבעבר הייתי מכור לה במשך 4 שנים תמימות. יאלום מאוד התעניין בסיפור זה ושאל איך ראיתי שהאקסית הגיבה לכך שאני מתמודד בהצלחה עם המפגש עימה. אמרתי לו שחשתי, למרות שלא היית בטוח שכך הם אכן פני הדברים, עצב על פניה. הייתי המום מהתענינותו של יאלום בחיי האישיים והבנתי שהוא אדם מאוד סקרן ואולי זאת התכונה הבולטת שמאפשרת לו גם בגיל 79 לעבוד עם אנשים.
שוחחנו מספר דקות נוסף. יאלום מאוד התעניין בעבודה שאני עושה עם קבוצות בעיקר בתחום של האכילה הרגשית. הוא אפילו ניסה לסייע לי וחיבר אותי למומחית עולמית בתחום של הקבוצות. ביקשתי ממנו שיחתום לי על הספר ששינה את חיי (הבאתי אותו מהארץ) והוא חתם. הוא הביא ספר נוסף כמתנה עבורי :"אמא ומשמעות החיים", ואני הגבתי כמו ילד :"קראתי אותו מזמן". הבנתי שתגובתי לא ממש התאימה ואז הוספתי "אבל אני מאוד אשמח לקבלו כמובן". יאלום חתם גם על הספר השני. המעגל נסגר. ביקשתי להצטלם עימו והחזקתי את המצלמה מול הפרצופים של שנינו. יאלום הושיט יד וחיבק אותי. מה עוד הייתי יכול לבקש.
נפרדנו. ידעתי שאלו היו עשרים דקות שאני אנצור כל חיי. הסערה שנמצאת איתי תמיד בבטן נחלשה עוד יותר. יצאתי מהבניין והבטתי לעבר מפרץ סן פרנסיסקו. ישבתי על המדרגות וחייכתי לעצמי. הרמתי טלפון לאבי וסיפרתי לו (שניהם באותו גיל). אמרתי לאבי שאני אראה אותו עוד 36 שעות וגנבתי עוד כמה שניות על המדרגות מנסה לתפוס את הנצח ואת הרגע המיוחד הזה. שיחררתי את עצמי מהמקום, חזרתי לרכב ונסעתי לשדה התעופה. הלב הרחב והענק שלי היה צר מידי להכיל את הבוקר הזה. שאני כותב שורות אלו חצי שנה לאחר האירוע, רק עכשיו מילותיו של יאלום תופסות בתוכי את המקום השמור להן ומתקבעות בנשמתי
