טיפולים פרטניים

איך מסבירים מה אני עושה בחדר, עם כל מטופל/ת קורים דברים אחרים לגמרי. אחד הטקסטים היותר אהובים עלי שיכול במעט לתאר איך אני רואה טיפול הוא של מיקל איגן. להלן קטע מהפרק המיוחד שלו "רעב רגשי" שנותן תמונה לתהליך הטיפולי (ועדיין אי אפשר לתאר במילים את החוויה האינדוודואלית של כל תהליך טיפולי).
"אחד הדברים היפים בטיפול הוא הערך שהוא מייחס להצמחת היכולת לצמוח. מטפל צריך לחוות יופי זה על מנת שתהיה לו אמונה בו, ואולי אף זקוק לאמונה על מנת לחוות את עוצמת היופי הזה. שילה כנראה הרגישה שצמיחה היא בלתי אפשרית וכך איבדה את תחושת הצמיחה, ולהפך. איזה סוג של הזנה היא מצאה בחיים? היה עליה להסתפק בהזנה רעילה והיא תמיד היתה מוכנה להגיב למה שלא קבלה או לתערובת המזיקה שהייתה זמינה. היא בלעה רעלים כדי לשרוד. היא שנאה את החיים, את עצמה ואחרים בגלל העולם הנחות, המצומצם, שקבר אותה. באיזה מקום מלבד בטיפול יכולה אהבת היופי להחזיק מעמד זמן רב יותר או להשיג יתרון טקטי על ה"עצמי זבל"? איזה מזבלה יפה יכול להיות הטיפול. דורות של חומרים נפשיים מזהמים זורמים בתוך הטיפול. היופי שבטיפול שורד אותם. כמה יפה האוקיינוס למרות כל הפסולת שהוא מעכל. האם הוא יכול לעמוד בקצב של הרעלנים? ... מה שהופך את הטיפול למיוחד הוא הערכתו לזבל נפשי. המטפל יודע מה החשיבות של המיזבלה ביחסי גומלין אנושיים. בה בעת ישנה תחושה עמוקה של מה יכול לקרות בין אנשים, בתוך המיזבלה ומחוצה לה. יד אחת בחרא, השנייה ביופי, ובעזרת שתי ידיים צומחים מעגלים חדשים שלא ניתן היה לחלום אותם. המטפל בתוך החרא אינו זר מידי עבור המטופל או אז יכול המטפל בתוך היופי לעזור להתרומם." מתוך הפרק רעב רגשי בספר תחושת מוות נפשי של מייקל איגן